????? ?? ????

בס"ד

יופיה של תורה

לוקט וניכתב על ידי
יעקב שמש
תשע"ב

הקדמת המחבר

בליבו של כל יהודי הנר דולק, נר היהדות, נר הלפיד.

נולדנו וגדלנו בצל העולם המערבי. למדנו בבתי-הספר היסודי והתיכוני את סיפורי המקרא. קבלנו חינוך ליושר, אהבה, ומעשים טובים. שרתנו בצה"ל ביחידות מובחרות. המשכנו לאוניברסיטאות מובחרות ללמוד מקצוע ואומנות. טסנו לגבהים, צללנו למעמקי הים, טיפסנו הרים תלולים, צנחנו, דאינו, ראינו ארצות, מה לא עשינו?

החיפוש לא הסתיים. הנשמה לא שבעה רוגע עד שלא ניצבה בפני האמת. ולא מדובר על אמת יחסית או אמת אישית. מדובר על אמת אבסולוטית אשר בפרספקטיבה אנושית מוצגת כהוויה חושית שונה בפני כל נשמה ונשמה.

לא האמנתי במציאות בורא עולם. למעשה לא חשבתי על זה כלל במשך כל זמן התבגרותי. זו לא הייתה נקודה הדרושה התעמקות או התמודדות. מי שחשב שהעולם נברא על ידי אלוקים – ניחא לו, ומי שחשב שהתאוריה הדרוויניסטית היא הנכונה – ניחא לו. לי לא היה אכפת – כוחי ועוצם ידי היו במרכז מחשבותיי. איך ללמוד יותר, איך לדעת יותר, איך להרוויח יותר.

באחד מן הימים ספרו לי שיש הרצאה על תורה ומחשבים. לא הבנתי את הפרדוקס: תורה ארכאית, ומחשבים עכשיו! לפחות 3,000 שנה הבדל. קבלתי שעור בסטטיסטיקה מהרב דר' צבי ענבל. מודל סטטיסטי פשוט הציע כי בקבוצה של כ- 600,000 אותיות הכתובות בתורה, גלומים כל סודות הבריאה והיקום, עבר, הווה, ועתיד, של כל עצם חי, צומח, ומדבר. למעשה אותו שעור הפך לדו-קרב מרתוני במשך 5 שעות לאימות ההנחות והנוסחאות המתמטיות שהשתמשו במודל. קראתי את הספר "המימד הנוסף" שמפרט יותר לעומק את המודל ובו הקדמה של 4 דפים החתומה על ידי פרופסורים מפורסמים מאוניברסיטאות הרווארד וייאל בארה"ב.

מה הנקודה? במידה וקיימת אישות אשר הייתה מסוגלת לכתוב ספר לפני 3,400 שנים ובו קודים ורמזים לדברים שקורים מאז ועד היום – אולי שווה לבדוק מה כתוב באותו ספר. הבנתי שישנם יותר מ- 10,000 דוגמאות של קודים שמרמזים לעתיד כמו על רציחתו של אנואר סאדאת נשיא מצרים, עריפת ראשו של לואי מלך צרפת

במערפת (גיליוטינה), התפוצצות ספינת החלל קולומביה והקשר לחברי אילן רמון ז"ל ועוד ועוד.

שווה היה לי להתנער מהדוגמתיות של הטלוויזיה והעיתונות ולנסות להבין מה באמת קורה מסביבי. האם הספר הוא סתם ספר שנכתב על ידי עוד סופר או יש בו יותר ממה שכתוב בפשט. כתבתי לעצמי תזה בת חמש שאלות:
1) האם יש אלוקים?
2) האם אלוקים ברא את העולם?
3) האם אלוקים בחר את העם היהודי לייצגו?
4) האם האלוקים נתן את התורה במעמד הר סיני?
5) והאם אותה תורה שניתנה אז, היא אותה תורה של היום?

כל שלב לאימות התזה הותנה באמיתות השלב לפניו. לא יתכן להוכיח את שלבים 2 עד 5 אם לא הוכח שיש אלוקים בעולם וכן הלאה. כמובן שלכל יש את הבעייתיות בפני עצמו כמו לדוגמא בשאלה הראשונה מה זה אלוקים? וכמובן שהתשובה מחייבת כמה הגדרות ראשוניות שבלעדיהן לא ניתן להתחיל.

אחרי 24 שנים מתחילת החקירה, התזה שלי עדיין לא הוכחה במאת האחוזים. אין אני יכול להעיד שאותה תורה שניתנה במעמד הר סיני הינה בדיוק אותה תורה אותה אנו מוצאים היום במיליארדי העתקים בכל שפה המדוברת בעולם. אך אני כן יכול להעיד כי בהעתק המצוי בידי היום, יש חוכמה ותבונה מעל ומעבר למה שאי פעם חלמתי למצוא ולקרא בספר שנכתב בידי אדם.

ספר התורה בפני עצמו, ללא התייחסות למה שאנו רואים ושמעים על האנשים שאמורים לייצג אותו, הינו ספר הספרים. חוכמת החיים, המשפטים, ההבנה האנושית, העומק הנשמתי, ההתייחסות למערכת בין אדם לחברו, בין אדם לבהמתו, לצומח ולדומם, מקיפה את כל הזוויות מכל נקודת ראות אפשרית. שלימות ומצוינות אשר כל נפש אדם מסוגלת ללמוד וללמד, וכל אחד לפי יכולתו ורמת משכלו.

ולכן, מרוב התרשמותי, רציתי לשתף את הקרובים אלי, ובכלל את כל אשר מעוניין, לקרוא מנקודת ראותי על נקודות מיוחדות הכתובות בתורה, על התייחסותה לאדם ולכלל הבריאה. לכן קראתי לקובץ המאמרים המסודרים לפי סדר החומש ופרשות השבוע - יופייה של תורה.

אין במטרת ספר זה ניסיון להחזיר בתשובה. כמו שאם היה לי מידע להשקעה טובה והייתי מספר לחברי עליה, כך גם כאן אני מספר לחברי על השקעה טובה שכדי לבחון.

התורה עבורי, הינה ההשקעה הכי טובה שעשיתי עד היום מהלך כל חיי העסקים שלי. הרי אנו כאדם העמל יום יום כדי להבטיח את עתידו. מכל אגורה שאנו מרוויחים, אנו שומרים אחוז מסוים ליום הפרישה או ליום צרה. ההסתכלות על העתיד היה אחראית ותמיד מלווה בשאלה מה יהיה?

אני החלטתי להשקיע בחיים – יש חיים של העולם הזה ויש חיים של העולם הבא. וגם אם יבוא אדם וייטען שלא קיים עולם הבא כי אין אף אחד בעולם הזה שחזר משם ויוכיח אחרת, הרי קיימים אלפי סיפורים ועדויות מפי חוקרים יהודים ולא יהודים על מכל רחבי העולם על המנהרה הלבנה, על קולות ורוחות, על גלגול הנשמות בזמנים שונים וכו וכו – ואי אפשר להתעלם. מאד ייתכן שחלק מתוכן סיפורים אילו גזמתי, אך המכנה המשותף עדיין שווה – יש עוד רמת תובנה למעלה מקליטת חמש החושים האנושיים, ולמרות שאינה מובנת לאף מדען – הרבה מסכימים לקיומה.

אני החלטתי להשקיע בחיים – כבר בתחילת הדרך התחלתי לראות תוצאות של יישום ההמלצות לחיים הכתובות בתורה. בתור מדען ברור לכל כי לכל מכונה מסובכת קיים ספר תפעולי הממליץ לאריכות חיי המכונה מתוך הכתבת כללים של מה תעשה ומה לא תעשה. למכונית שנוסעת על בנזין 95 אסור להכניס סולר כי היא לא תגיע לביצועי היצרן, ואם יהיה חכם שיכניס קצת סוכר, המנוע ישבוק. כך גם גוף האדם, ישנם הוראות יצרן מה לאכול, איך, מתי ואפילו למה. יש הוראות מה מותר וטוב לעשות ומה אסור, כמה לנוח ומתי, איזו עבודה ואיפה – בקיצור הכל כתוב, רק צריך ללמוד.

אני החלטתי להשקיע בחיים – כי העתיד שלי, של משפחתי וילדיי חשוב לי ולמעשה עומד בראש מאווי. התא המשפחתי הטומן בתוכו מערכת יחסים בין בעל ואשה, אב אמא ילדים והורים, הינו רק עיגול קטן ומרכזי בשרשרת הספרות שיש לכל אדם ואדם. המעגל הבא הוא הקרובים הרחוקים, אחריו הרחוב והשכונה, העיר והמדינה, ועוד ועוד. יש עצה בתורה לכל דבר ודבר וכשבוחנים את הנושא מקרוב עם דוגמאות בזמן אמת, רואים כמה התורה צודקת.

כמו שכתבתי לעיל, אני כבר בודק את ההשקעה הזו יותר מ- 24 שנים. לא נכשלתי ולא נפלתי מעולם. כשידעתי להבדיל בין הכתוב לבין המבצע, הבנתי כי לא כל המבצעים עוקבים במדויק אחר הכתוב. את אילו המיוחדים שחרגו, תפסו צוותי הטלוויזיה והעיתונות על חם כדוגמת היורק, והמגדף באוטובוס, והשאר למיניהם, והם הוצגו כאילו כתוב בתורה לעשות כך. ובעקבות כל, כל הצופה וקורא, יאמר בליבו, מה לי ולזה? וכמובן שימשיך בדרכו ללא בדיקה.

באתי בספרי להראות את יופייה של תורה כספר אשר דשו בו חכמים מאות דורות. אלפי ספרים נכתבו במשך השנים להראות כי "שבעים פנים לה לתורה" וכי היא היא המקור לכל שאר הכתובים המופצים על ידי המוסלמים הנוצרים ואילו הבודהיסטים. בכל אחד מהספרים החיצוניים (כמו הקוראן והברית החדשה) כתובים חוקים ומצוות אשר נלקחו מהמקור הראשוני בתוספת אנושית שגורמת לאחר שנים לתוצאות מחרידות כמו לדוגמה מלחמת הג'יהאד.

באתי בספרי להראות את יופייה של תורה כי במפורש זו היא מצווה מדאורייתא לפרסם את הכתוב בתורה ואת הכוונה העומדת מאחרי כל משפט ומשפט על דרך הפשט, רמז, דרש, וסוד. ובכך יקבל הקורא תמונה מושלמת על המציאות היומית ועל את אשר נדרש עליה על ידי המחבר. ואז תמיד חוזרת התגובה – אם הייתי יודע.... אם היית קורא ומתעניין – כן היית יודע!

באתי בספרי להראות את יופייה של תורה כי כל אדם נאור חייב לספק לעצמו את יכולת ההחלטה על בסיס מירב הפרטים המצויים. ההחלטה ללכת בעצות התורה שווה רק אם האדם פתוח מספיק כדי לקרוא עוד פרספקטיבה ורק אז לשקול את ההחלטה באיזה רעיון או עצה להשתמש בעמדו מול מצב מסוים. ואותה פרספקטיבה נוספת לדעתי ראוי שתהיה נקודת הראות התורנית כי היא באמת תביא לפטרון מושלם.

יופייה של תורה הינו ספר משלים לכל אילו שלמדו את סיפורי המקרא באותה רמה של סיפורי אנדרסן, אלא שלאחר שיקראו יבינו כי יש באחד פנטזיות תינוקיות ובשני עצות מעשיות ודרך חיים. יופייה של תורה בא לפתוח עוד פאן לאילו שעדיין לא מבינים את ההבדל בין הלכה למדרכה, בין סידור למסדר ובין יום-הכפורים לפורים.

כתבתי את הספר לאחר מעורבות ממושכת עם הקהילה אשר בה גדלתי את מירב שנות חיי. חברים מהתיכון ומהצבא, שכנים מהרחוב הקטן ברמת השרון ובני-דודים וקרובים אחרים אשר הביעו פנים תמהות לדברים שאמרתי והסברתי. אני תמיד

שאלתי – איך יכול להיות שגדלתי כל כל הרבה שנים מבלי לדעת? למה לא למדו אותנו את העובדות והשאירו לנו את יכולת ההחלטה?

אין בכוחי לשנות את הסטנדרטים המוכתבים על ידי הממשלה ומשרד החינוך. אך כן יש בכוחי לכתוב את אשר למדתי והתרשמתי לאורך השנים בה אנו, משפחתי ואני, מעורבים הקהילה של שומרי תורה ומצוות. את זה אני כן יכול להוריש ולהעביר לכל חברי מוקירי בתור מתנה, כמו שניתנה לי, כך אתן לכם.

מודה אני בראש ובראשונה לבורא עולם, כדברי רבי ומורי, הרב שמחה כהן, שאפשר לי לגלות אותו ואת תורתו בנוסף לשאר הוויות העולם, ושפתח בליבי ושכלי צוהר כדי לתת ביטוי למידת הסקרנות לבדוק וללמוד את אשר נעלם ממני במשך שנים רבות. מודה אני לאשתי שנלחמה במשך שנים רבות כדי לפתח את הפאן הרגשי באדם שבי ולקשרו אל השכל, ולאט לאט, טיפין טיפין, למדתי כי יש עוד נקודת הסתכלות על נושאים שהיא לאו דווקא שכלית. וכמו כן מודה אני לכל אילו שקראו והגיבו לעלון השבועי, לאילו שתקנו והוסיפו עוד דברי חוכמה וקבלה, ובכך הצגנו יחד מחדש את יופייה של תורה.

יעקב שמש
תשע"ב

פסח תשע"א - עבדות ובחירה חופשית

כמידי שנה, בין כל הפטפוטים בענני המהפכים במזרח התיכון לבין תוצאות ההתכה של הכור האטומי ביפן, תשאל השאלה הנוקבת – מה נשתנה? מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? ערב פסח הוא ערב מיוחד במינו. ידוע שהמצווה העיקרית של החג היא "והגדת לבינך" (שמות פרק יג פסוק ח) ומכאן גם מקור השם – הגדה, להגיד ולספר ביציאת מצריים כל הלילה, וככל המרבה – הרי זה משובח. במה שונה הלילה הזה? במה שונה השנה הזאת מקודמתה? האם בתוך כל העמל והטורח האינסופיים של היום-יום אנחנו יכולים לציין מאורע אחד, חי ואמיתי?

במציאות ההיסטורית, מצרים, אליה הוביל יעקב אבינו את בניו ונכדיו, הייתה ארץ של עבודה זרה וטומאה, ובהמשך סבל פיזי גדול לעם ישראל - מצרים הזו שייכת לעבר. אולם במציאות הרוחנית הנצחית גם של היום, מצרים עדיין חיה, קיימת ומתמודדת בתוכו של כל אחד ואחד. היא זו שעושה מייצרים – מציאות רוחנית של צמצום הדעת האנושית לדברים והתעסקויות קטנות. מצרים זה לא רק מקום פיזי - זו בעיקר תפיסה שקוראת לא לחשוב על שום דבר שמעבר להוויה הגשמית שלנו, לא להתעסק בתכלית, להיות כבולים לתפיסות שטחיות על החיים, לחשוב ולחיות בתוך שבלונות. הלימוד על תקופת העבדות במצרים והדרך להשתחרר מעבדות זו הוא השורש לאמונה היהודית ולהכרה במציאות הבורא.

ברגע שעם ישראל התחיל לחשוב על מצבו כעבדים ולהתנגד, פרעה הכביד עליהם את העבודה ודרש להכין גם את הלבנים לבניית המבנים בעצמם. פרעה ידע שברגע שהאדם קצת עוצר וחושב על מצבו בעולם, הוא יבין שהוא לא רוצה להיות יותר עבד. במציאות של היום פרעה מוסיף לנו שעות עבודה, מוסיף מטלות, מוסיף מיסים, מוסיף מחויבויות חברתיות, מוסיף הסחות דעת (פלאפונים, מסכי פלזמות ענקיים, תוכניות ריאליטי מטופשות וכו). העיקר לא לעצור, להתבונן ולחשוב על המטרה של כל המסע הזה שנקרא חיים.

לעבדות היום פנים רבות והיא קשורה בשלשלאות ברזל עבות אל האדם. כמעט כולם רודפים אחר "המראה הנכון", "המשקל הנכון", "מקומות הבילוי הנחשבים", אחר סמלי סטאטוס כמו אוטו מפואר או "דירה בצד הנחשב של העיר". כמעט כולם עסוקים בלי הרף בלעשות רושם על הזולת, בלהתגנדר ובלקבל אישורים מזרים שאנחנו "בסדר" ועוד דוגמאות כהנה וכהנה. כשמתבוננים על כל זה, אפשר ממש להרגיש כמה זה מעייף לנסות ולממש את כל מה שמכרו לנו ש"נחשב" ושיעשה אותנו אנשים טובים ומוצלחים. המחשבות והרגשות שלנו הכלואות

בתוך תבניות, הן הן העבדים הרוחניים של פרעה!!

אפשר לראות אנשים שכביכול הגשימו את החלום האמריקאי, הרוויחו הון עתק, דרים בוילה מפוארת בסביון ונוסעים במרצדס, ובכל זאת אינם מאושרים. מאידך ניתן לראות אנשים שחיים בפשטות חומרית אבל בשמחה גדולה כבני חורין אמתיים. לא צריכה להיות חלילה מטרה בחיים לחיות בדלות, אולם כל בר דעת יכול להבין שהמרדף אחר החומר והעושר, בסופו של יום לא מביא לאושר, לשקט ולשמחה הנכספים.

חז"ל לימדו אותנו מוסג הנקרא "ישוב הדעת" (מסכתות עירובין, יומא, בבא מציעא) שפירושו לעצור לחשוב ולשאול, מציאות שאותה פרעה לא אפשר לעם ישראל. האדם צריך לשאול את חברו "מה אתה מרוויח מכל מרדפי העולם הזה? בשביל מה אתה מתאמץ כל כך? לאן אתה רץ?" והתשובה המקובלת בודאי תהיה נוחות, סיפוק, הנאה, חיים טובים. . . . השאלות ודאי נשאלו מתוך ישוב הדעת אך התשובות לא נענו כהלכה למרות שלמראית עין הן נכונות, ועובדה היא שכל כך הרבה (למעשה רוב) אנשים עדיין חיים בסבל.

הבעיה הגדולה היא שיציאה מעבדות לחרות מפחידה! כתוב שבני ישראל ברובם לא רצו לעזוב את המוכר ואת ההרגלים הנוחים. בשפתם הם אומרים "בשבתנו על סיר הבשר" (שמות פרק טז פסוק ג). למרות העובדה שהם חיו במציאות איומה ונוראה, נכתב ש-80% מבני ישראל העדיפו להישאר במצרים ולא לצאת עם משה, ולכן מצאו שם את מותם במכת החושך. רק אותם 20% שהבינו את חשיבות החרות והתגברו על הפחדים - לבסוף ניצלו. האנושות חיה כיום חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים ומצויים, ובכל זאת ישנו פחד עצור לעשות שינוי.

הפער בין מה שמבינים שנכון לעשות לבין מה שעושים בפועל קוראים פרעה (אותיות פער). פרעה פירושו מלשון פרוע והפרעה וכן כתוב באותיות עורף. מבחינה רוחנית פרעה יושב היכן שממוקם הצוואר והעורף ומונע מהידע שישנו בשכל לרדת אל הלב המרגיש ואל הידיים והרגליים שמבצעות. כולם יודעים שאסור לעשן, לאכול ג'אנק-פוד, להיות אנוכי, לכעוס ולרכל, ובכל זאת, כל הידע הזה לא פעם אחת נעצר ברמת המודעות השכלית. החיץ וההפרדה שיוצר פרעה מסביב האדם מביאה אותו לבידוד מהסביבה ואפילו מעצמו. המובן הפשוט של המשמעות הוא שהאדם מוצא את עצמו בגלות.

בהיסטוריה של עם ישראל הגלות הראשונה החלה במצרים תחת השגחתו של פרעה ולכן המילה "גולה" מיוחסת לישיבה של עם ישראל לא בארץ ישראל. מבחינה רוחנית לשהייה בגולה יש משמעות עמוקה ומתפרשת כריחוק עצמי מהנשמה ומהאמת. גלות זה מצב שבו אדם תקוע בשאיפות וברצונות בלבד מבלי להתפתח ולעסוק בבנייה של עולם פנימי טוב יותר. כדי לצאת מהגולה נדרש להוסיף את ה-א' (המסמלת את האלוקות) ולהגיע לגאולה. בני ישראל יצאו ממצרים בזכות 10 המכות שהקב"ה עשה ובכך הוכיח את גדולתו ועצמותו בכל המישורים.

הבסיס של הגולה והגאולה הוא אותו בסיס המבוסס על היחסים במשפחה, בקשר עם בן/בת הזוג, ביחס לילדים, למקום העבודה, לחבר, לשכן במעלית, לנהג המטורף בכביש וכו. השאלה היא האם מכניסים לאותן התמודדויות רגילות של החיים המסמלות את הגולה, את החתירה למשמעות והשאיפה לאלוקות? להכניס את ה-א לגולה ולזכות בגאולה. לא צריך לשנות את החיים דרסטית, לא צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בישיבה במאה שערים. הגאולה היא בלרומם את החיים כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום. לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות "בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות. אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". חובה להתבונן במתרחש ולשאול את מהי הסיבה למעשים עושים? מה רוצים באמת? האם האפשריות שבוחרים בחיים הם של ה"טייס אוטומטי" שהופעל אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטות אילו מעצבות את החיים וקובעות את הגורל ואם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים יחלפו על פנינו. אופס, אני בן 60!

התשובה בחברה המערבית היא למעשה הדרך החלופית לומר לסביבה ולעצמנו שאיננו אחראים למעשינו. בכך אנו אומרים שאין ביכולתנו לשנות את עצמנו, משום שכך נוצרנו. אין בידינו את הבחירה החופשית להשתנות ולהיות שונים ממה שאנחנו. "ככה אני!" היא תגובה כל כך שכיחה ועקשנית, משום שלמעשה איננו מאמינים באמת יש בידינו את כוח הבחירה חופשית. זהו אחד הדברים המאפיינים את האדם בעולם המודרני בו הוא רק הולך ומתרחק מעצמו ופנימיותו יותר ויותר ונסחף אחר הסביבה.

הרמה הנעלה ביותר של יציאה לחרות אינה רק כאשר אנו שואלים את עצמינו "מה הנשמה שלי רוצה?", אלא כשאנחנו שואלים את עצמינו "מהו רצון האלוקים?" כי אחרי הכל הוא זה שגאל אותנו מעבדות לחרות. כשרצון הבורא נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו, פירוש הדבר שהשגנו את צורת החיים הנעלה ביותר ואנחנו בוחרים

ברצוננו החופשי להתמזג עם הכוח המשמעותי והחזק ביותר עלי אדמות – הקב"ה. כמובן שרצון הקב"ה שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו, אולם בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעהו כמו שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

בליל הסדר, זה הזמן לעצור את הטייס האוטומטי ולקבל החלטות לשינוי - "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" נכתב כי בערב המיוחד זה וביום שלאחריו אנחנו מקבלים כוחות מלמעלה בדמות דחיפה בגב מהקב"ה בכבודו ובעצמו ואנחנו יכולים לשבור כל חומה ולעבור כל מחסום.

בראשית – בחירה חופשית ואחריות

כמינו זיכרונם לברכה למדו ולימדו שאין לראות בסיפורי המקרא סיפורים היסטוריים בלבד ושיש קשר הדוק בינם לבין המציאות היום. נהפוך הוא, לימוד העבר מתוך התורה כלימוד היסטוריה בלבד כלל אינו מעניין. לא ניראה שאיכפת למשהו (מלבד למיעוט של היסטוריונים וארכיאולוגים) מה היה לפני כמה אלפי שנים? מאז עבר כל כך הרבה זמן, 5,771 שנים בשביל להיות מדויק, ומאז עברו על עם ישראל עשרות ומאות של אירועים מכוננים ודרמטיים לא פחות.

מו כן הורו חכמינו שלא לקרוא את הסיפורים כמעשיות-עם וסיפורי מיתולוגיה, מעניינים ככל שיהיו. סיפורי התורה אינם כמעשיות "האחים גרים" שאולי אף כתבו סיפורים יפים ומעניינים יותר. וכשצועדים קדימה עם הזמן, נראה שבמציאות של היום, כשיש סרטים הוליוודים וסדרות טלוויזיה שונות ומשונות, ניתן לצפות ולשמוע על סיפורים מרתקים ודרמטיים אף יותר מסיפורי התורה. ובכל זאת מה כוחם של הסיפורים על אבותינו? במה הם יותר מיוחדים ויותר משכילים שבגינם כל אדם בדור ודור בכול זמן מאז בראשית, יכול להשתמש ולבנות תשתית ובסיס יציב לחיותו?

בכן, לימוד התורה ופרשות השבוע בא בראש ובראשונה לעזור לדלות מתוכן כלים להתמודדות נכונה, בריאה ואמיתית עם החיים היום כאן ועכשיו. מתוך סיפורי הבריאה, עלילות אבותינו, יציאת מצריים וקורותיהם במדבר, כל אחד ואחת יכול להשכיל ללמוד ולקחת עצות לחיים טובים יותר בהווה ולקראת העתיד הספציפי שלו.

רשת בראשית נפתחת בתיאור נפלא ואופטימי על בריאת העולם וביום השישי את האדם. האדם נברא בצלם אלוקים כנזר הבריאה, הוא הושם בגן עדן ונאמר לו כי הוא יכול לשלוט על כל שנברא ככתוב בספר בראשית "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ" (פרק א פסוק כו). כאשר ה’ ברא את האדם החופשי, הוא העניק לו את היכולת לבחור באופן חופשי בין טוב לרע, אמת לשקר, נכון ולא נכון. התוצאה הבסיסית ביותר של הבחירה החופשית היא לקיחת אחריות אשר מנקודת נגד מולה עומד העבד אשר אין לו כל זכות החלטה וחי ללא אחריות למעשיו. לקיחת אחריות כוללת, מלבד את עצמנו, גם את משפחותינו, עמנו, כלל האנושות וכל היקום כולו, ומתייחסת לתחום הפיזי והרוחני כאחד. מתן דין וחשבון על ההחלטות שלנו הוא התוצאה הטבעית של לקיחת אחריות. מערכת השכר והעונש משמשת כזיכרון מתמיד לתוצאות האחריות שיש ביד האדם להשתמש בזכות הבחירה באופן הראוי.

אולם מרגע הבריאה ואילך, התמונות הפסטוראליות והציורים היפים שנכתבו הוחלפו בתיאורים על חטא אדם וחוה ולאחר מכן רצח קין את הבל אחיו. למהות חטא אדם וחוה ולתגובה הקשה עליו, באוכלם מתפוח עץ הדעת האסור, פרשנויות רבות. מה שבטוח זה שעד היום המין האנושי עדיין סובל מההשלכות של הגירוש מגן עדן ומהעונשים שהם קיבלו. התורה כותבת כי אחרי שיחה עם אדם וחוה, הקב"ה פסק את דינו. למרות שהיום בבתי-חולים האפידורל שניתן מטשטש מעט את החוויה, אבל עדיין כל אישה הכורעת ללדת נזכרת בעונשה של חוה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ" (פרק ג פסוק טז). וכן לאיש, למרות שאת הזיעה בשדה תחת השמש הקופחת החליפו משרדים ממוזגים ונורות ניאון, הוא נזכר כמעט מידי יום בעונשו של אדם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם" (פסוק יט).

חד הפרושים שממש נוגעים לרוב האנשים בזמננו אפשר לראות מאופן התנהלות השיחה בין הקב"ה לאדם הראשון וחוה אשתו. מיד לאחר החטא, הקב"ה מאמת את אדם וחוה על מעשיהם ושואל אותם מדוע המרו פיו? התגובה של אדם הייתה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" (פסוק יב). - הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו של שהוא היה זה שנתן לו אותה. אחר כך הקב"ה פונה אל האישה בשאלה " מַה זֹּאת עָשִׂית" והיא עונה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל" – גם היא לא מתייחסת ישירות לשאלה אבל לא שוכחת להאשים את הנחש. רואים כיצד כל אחד "מגלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר.

ני אדם אוהבים לתלות את האחריות ב .... לעיתים רבות נוטים להאשים את הסביבה בבעיות שנגרמו סביבם ובטוחים שכל התופעות הרעות בהם היו מעורבים, נגרמו באשמתם של אחרים, או תוצאה של גורמים חיצוניים נוספים שהשפיעו ישירות – פיזית או רוחנית: ההורים שחינכו את ילדיהם "עקום", בן זוג שלא מבין את בת זוגו (או הפוך), הבוס שלא מעריך מספיק את כישוריו המדהימים של העובד, וכו, וכו . ישנה עדיפות להסיר את החובה והעול שבעשיית דבר-מה וניסיון להטיל אותה על כתפי אחרים – עובדה שהאדם הראשון וחוה אשתו עשו זאת, והם עוד היו מעשי ידיו של הקב"ה. אמצעי נוסף שבו משתמשים הוא דחיית גלוי העשייה ל"אחר כך" וזאת בניסיון לדחות ולהעביר את האחריות המיידית למעשה לזמנים מאוחרים – אולי ישכח, אולי לא יבחינו.

תורה מביאה מכלול של ביטויים בסיסיים אשר מדריכות את האדם בהתאם לחופש הבחירה המצוי בידיו. מדרש קהלת רבה מביא על מעשה הבריאה "בשעה שברא הקב”ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו ראה מעשי כמה

נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי" (פרק ז יט). גמרא במסכת קידושין " תנו 'רבנן לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה" (דף מ עמוד ב). ישנן גם דוגמאות אחרות בקונוטציה הפוכה כמו שאמר הנביא ישעיהו "אכל ושתה כי מחר נמות" (פרק כב פסוק כג) והגדיל לכתוב ספר החינוך "ולא כן הרשעים אחיהן של מזיקין שמחים בהשחתת העולם והמה משחיתים, במידה ואדם מודד בה מודדין לו." (מצוה תקכ"ט).

חדות מיוחדת מחברת בין חברי העם היהודי. בהר סיני, כאשר כולם התאספו לקבלת התורה, הם תוארו כאדם אחד עם לב אחד. אחדות זו, בה כל אדם יהודי נחשב כאיבר אחד מתוך גוף שלם, מחייבת אותנו באחריות גדולה מאד: לדאוג לזולתנו היהודים, כפי שאנו דואגים לעצמנו. "אמר רבי עקיבא, ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כד ז) וכן בגמרא "כל ישראל ערבים זה לזה" (שבועות דף לט עמוד א). ביטויים אילו הם מעשי הצדקה וחסד שעל המין האנושי לקיים על מנת לדאוג למצבו הרוחני של הזולת, הסביבה ובכלל.

כול אדם חסרונות, פחדים וחולשות. ברגע שיכיר בכל אלה, יידע גם להעריך את יתרונותיו. לקיחת אחריות פרושה שעל האדם לקבל את עצמו כמו שהוא, קבלה שלמה, ובו בזמן לשאוף ולשפר את הניתן לשיפור. על מנת לקחת אחריות, על האדם קודם כל להכיר ולקבל את עצמו. המילה אחֲרָיות היא מילה מדהימה: היא מתחיל ב- א ומסתיימת ב- ת, והכוונה היא שכשמישהו לוקח אחריות, היא צריכה להיות כוללת מההתחלה המעשה במחשבה ועד סוף הביצוע. הוא לא מחפש אשמים ולא "שותפים" לצרה.

לל הזקן אמר: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי?" (משנה אבות פרק א פסוק יד) בדבריו הוא הסביר את התורה כולה - אף אחד אחר לא יכול לעשות את העבודה במקומי, עבודת תיקון המידות או כל עשייה גשמית אחרת ("אם אין אני לי מי לי?"). בד בבד עם ההבנה הזו, קריטי לדעת כי כוח האדם מוגבל ביותר ("וכשאני לעצמי מה אני?"). כוחו ותורתו של הנחש הקדמוני שפיתה את אדם וחוה לאכול את פרי עץ הדעת, הוא בתפיסה שהאדם לא צריך את הקב"ה ויכול להסתדר בלעדיו. הנחש (המסמל גם את היצר הרע עימו מנסים להלחם בכל רגע ורגע) הוא השורש לכל הקלקולים והתכונות הרעות - האגו והגאווה. אדם שחושב

שהצלחותיו (או לחלופין כישלונותיו) באים בזכות כישוריו, חי בהתאם לפסוק "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים פרק ח פסוק יז) ובכך יוצר נתק בינו לבין הבורא, שכן ידוע שהקב"ה טוען כלפי בעלי גאווה ש"אין אני והוא יכולים לדור בעולם" (מסכת סוטה דף ה עמוד א) שהדבר מצריך סילוק ה"אני".

סיום - לאחר אכילת התפוח, הקב"ה שואל את אדם שאלה פשוטה, אך עוצמתית ונוקבת: "אַיֶּכָּה?" (פרק ג פסוק ט). הייתכן שה' לא ידע היכן האדם נמצא? באותו הזמן היו בעולם שני אנשים בלבד וסיכויים רבים להתחבא לא היו להם... מטרת השאלה הייתה, אם כך, שהיא תהדהד בכל אדם ואדם מאז האדם הראשון ועד לסוף כל הדורות בקריאה לבדק בית פנימי ותמידי - איפה אתה? לאן אתה הולך? האם אתה בכיוון טוב או רע? מי שלא יודע להיכן הוא הולך בחמש הדקות הקרובות, נחשב בתור אדם "שהלך לאיבוד". יחד עם זאת, משום מה נראה סביר והגיוני שביחס לחיים הרחבים של הדור הזה בכללותם, זה טבעי ונורמאלי שלא נדע להיכן הולכים. הרבה נקודות שינוי קוראות במשך החיים ובקצב מהיר יותר ויותר. הרבה אירועים חיצוניים כמו רעידות אדמה, צונאמי, מלחמות וכו, המשפיעים לשינוי כיוון.

קב"ה יצר מנגנון בטבע המסתמך על טובו ה"מחדש בכל יום מעשה בראשית" (חגיגה דך יב עמוד ב) וזאת בכדי לעורר את האדם להתחדש בכל יום ויום ברצונות חדשים וחזקים ובשאלות חוזרות ונשנות כמו מה המטרה של החיים? מה הייעוד שלנו? בשביל מה נולדנו? ולא לשקוע בשינה הכללית שעוטפת את העולם בלי להבין ולקבל החלטה ועימה לקבל את האחריות - איכה?

פרשת נח – הדדיות וכף זכות

פרשה זו הינה המשך לסוף הפרשה הקודמת (בראשית) המסתיימת בתיאור קודר על חטאי בני האדם שהלכו ופגעו בכל חלקה טובה. המין האנושי, שהיה עסוק בגזל, רמיסת החלש, אלימות, תאוות מיניות, שקרים, אינטרסים ואגואיזם סטה לחלוטין מהתוכנית המקורית שיועדה לו. בשלב זה הקב"ה החליט להקים חברה אנושית חדשה, ובשפת המחשבים לעשות "ריסט" למציאות הקיימת על ידי זה שיביא מבול שיחריב את העולם הישן והמקולקל וימחק את זכר פשעי האנושות.

על רקע המציאות הקשה הזו הופיעה דמותו של נח, עליו מרעיפה התורה שבחים באומרה כי נח מצא חן בעיני הקב"ה ואף השתמשה לגביו בביטוי נדיר: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו" (ספר בראשית פרק ו פסוק ט). המשימה גדולה הוטלה עליו: לבנות תיבה בה ישהו וינצלו מהמבול הוא, משפחתו ונציגים מכל מיני בעלי החיים בעולם. נח זכה לתפקיד שלא זכה אפילו האדם הראשון, ואת העובדה שאנו חיים, קיימים וזוכים ליהנות מעולמו של הקב"ה, אנו חבים לאותו צדיק, שבזכותו ובכוח מעשיו שרד העולם. על אף העובדה שנח מוצג באור כה חיובי, פרשנים רבים מצאו טעם לפגם בדרך בה בחר לנהוג כלפי שאר בני האדם בתקופתו וכלפי תפיסת תפקידו כאיש אמת בתוך סביבה של חוטאים שסטו מדרך הישר.

רש"י כתב כי המילה "בדורותיו" מרמזת "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום". נח קיים את ציווי ה' אך לא הפיץ אותם ברבים. שהרי 120 שנה בנה את התיבה והיו ניגשים אליו אנשים ושואלים לפשר מעשיו, ענה להם נח שהקב"ה מביא מבול על העולם, אולי ישובו בתשובה? נח - בשונה מאברהם - לא קרב את האנשים לאמונה בבורא, אלא היה עסוק בעצמו, דאג לסביבתו הקרובה, ורק מי שהתעניין ושאל - קיבל ממנו את המידע. הצפייה הייתה כי נח היה אמור לכל הפחות להתחנן בפני הקב"ה שימחל על מעשיהם. הצפייה הייתה כי נח היה אמור לכל הפחות להתחנן בפני הקב"ה שימחל על מעשיהם. חשוב להבין שהעובדה שנח לא התפלל על בני דורו לא נבעה חלילה מרוע לב. הוא פשוט חשב שיתכן שלרשעים כה ירודים אין תקנה. לעומתו אברהם אבינו בפרשת 'וירא' "מנהל ויכוח" עם הקב"ה בניסיונו לשכנע אותו לא להחריב את העיר סדום לבל בטעות יומתו מעט הצדיקים שחיו בה.

מדרש רבה כותב: "אמר רבי ברכיה: חביב משה מנח, נח משנקרא 'איש צדיק' נקרא 'איש אדמה'. אבל משה משנקרא 'איש מצרי' נקרא 'איש האלקים'..." (מדרש רבה בראשית לו). יש שתי דרכים לעבודת ה' - יש המייחד עצמו ומתבודד בעבודת ה', ויש מי שעוסק בצרכי ציבור ומבטל עצמו למען הכלל. ניתן היה לחשוב שנח המתבודד יעלה מעלה מעלה, אלא שנח לא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו שאף היה ראוי לכליה. נח שבתחילה נאמר עליו "איש צדיק" התדרדר לדרגת "איש אדמה". משה שבתחילה נקרא "איש מצרי", לפי המדרש עלה בדרגתו הגיע למדרגה גבוהה יותר ונקרא בהמשך "איש האלוקים". זאת, משום שמסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי ובהמשך התחנן לקב"ה לאחר חטא העגל בפרשת 'כי תישא', שיחוס גם על הרשעים ביותר ושייתן להם הזדמנות נוספת לתקן דרכם. בדאגתו ובהנהגתו את העם בדרך ה' – הגיע לתכלית השלמות.

ועוד במדרש מסופר כי בשעה שנח יצא מן התיבה וראה את העולם חרב התחיל לבכות לפניו ואמר רבונו של עולם, נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך, השיבו הקב"ה ואמר רועה שוטה, עכשיו אתה אומר כן, למה לא אמרת כן בשעה שאמרתי לך "כִּי-אתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי וגו'" ואח"כ "הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם" ואח"כ "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גפֶר" כל כך התעכבתי כדי שתבקש רחמים על בני דורך, וכששמעת שתינצל בזה שתיכנס לתיבה לא נכנסה מחשבה בלבך לבקש רחמים על ישוב העולם, ועכשיו שנאבד העולם פתחת בבקשות ובתחנונים, כיון שראה נח כן, הקריב קורבנות (מעם לועז שופטים ו, מ) - "חכם בלילה".

ישעיהו הנביא הרחיק לכת ואף כינה את מי המבול "מי נח" (פרק נד פסוק ט). חכמי המוסר כותבים כי בכך רמז הנביא שהמבול ירד גם באשמתו של נח ולא רק באשמתם של אנשי אותו דור בלבד.

גם שמו של נח מרמז על הדואליות באופיו. מצד אחד כתוב "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" (בראשית ה פסוק כט), כלומר מלשון נחמה. מצד שני נח זה גם מלשון נוחות. רבים בתקופה זו מחפשים נוחות ובוחרים מה שנוח, מה שמסתדר, ומה שנעים. אך כאן הטעות שכמעט כולם נופלים בה. האדם לא בא לעולם לעשות מה שנוח, אלא לעשות את מה שנכון ואת מה שמביא תועלת. כמובן שלא צריך לבטל את האפשרות שמה שחשוב ונכון יהיה גם נוח, אך הדבר אינו מתחיל מהנוחות.

השהייה בתיבה צפופה יחד עם משפחתו וכל החיות היו עבור נח מעין "תיקון למחדליו" הקודמים. פגישת ניצולים זו כפתה עליהם התמודדות חדשה - חיים משותפים. בכורח המציאות, ותוך התנסות מתמדת, הם למדו יום יום כי חיים משותפים ייתכנו רק תוך כדי ויתור הדדי והכרה בקיומו של הזולת. בתנאי התיבה כל ניסיון להעדפת ה"אגו" הפרטי היה גורם להתפוצצות מיידית. במדרש תנחומא מתואר כיצד נח ובניו הסתובבו ימים כלילות במשך השנה שבה שהו בתיבה והאכילו את החיות, כל אחת על פי השעה שבה הייתה רגילה לאכול: פילים בוקר ועטלפים בלילה. עשרים וארבע שעות של עבודה למען הזולת והקהילה.

כבר במסכת אבות חז"ל מלמדים אותנו: "הוי דן כל אדם לכף זכות" (פרק א משנה ו). בכל סיטואציה ובכל אדם יש תמיד צד חיובי וצד שלילי והבחירה שלנו היא לאיזה צד להתייחס ועל מה להסתכל. אין אף אדם רשע גמור ואין אף עשייה בלי זיק כלשהו של אמת וטוב. כמעט בכל התנהגות ניתן לחפש ולמצוא צידוקים כלשהם, ועל ידי כך לסנגר על העושה אותה. אדם בעל "עין הטוב" על אחרים מצליח להתקרב אל הזולת ולמצוא חיובי בכולם. אדם שחי כך מתהלך בתוך גן עדן כבר כאן בעולמינו. אין מדובר חלילה בנאיביות ועצימת עיניים, אלא בעבודת מידות אמיתית. סיפורו של נח הוא קריאה לכולנו להימנע מתכונה מתנשאת ושופטת זו.

פרשת נח מלמדת על החשיבות הגדולה של דאגה לכל חלקי העם, כולל לירודים ביותר. ביהדות אין דבר חזק ומשמעותי יותר מכוחו של ציבור, ולראייה המילה "ציבור" עצמה, המורכבת מראשי התיבות של צדיקים, בינוניים ורשעים (כל הרבדים האפשריים), מעידה על זאת יותר מכל, שכן ללא שותפות של כולם אין לנו זכות קיום כעם וכחברה. עוד אפשר להבין וללמוד שאסור לוותר ולפסול אף אדם אחר וכי העיניים הגשמיות שבאדם לא באמת יכולות לדעת מהי האמת וכיצד נכון לפעול. לכל אחד בסביבתו ישנם אנשים שהוא מקטלג כ"לא מוצלחים" או כ"לא ראויים". מתוך כך הוא במקרה הרע מתנכל להם או במקרה הטוב מתעלם ומבטלם כלאחר יד.

בהקשר הזה ניתן לציין את הקטורת שהשתמשו בה הכוהנים בבית המקדש. אותה הקטורת הוכנה ממספר רכיבים מדויק שחסרון של אחד מהם פסל אותה משימוש. מהתיאור עולה כי כל הרכיבים הדיפו ריח נפלא בפני עצמם כדוגמת המור, הקינמון, הלבונה, וכו' מלבד החלבונה, שצחנתה עלה למרחוק. היפה בדבר הוא שהקטורת לא הייתה שלמה בלי אותה חלבונה וכי בשלוב עם שאר הרכיבים אותה חלבונה דווקא הפיקה ריחות נפלאים השונים בתכלית השינוי מריחה לבדה. וכן בסוכות כאשר עם ישראל אוגד יחד אתרוג לולב הדס וערבה, מובא כי גם את הערבה ללא טעם וריח יש לחבר יחד עם השאר כדי ליצור איחוד.

אנשים שהבינו והפנימו שהדרך ליצור חברה אנושית נעימה ובריאה יותר עוברת דרך יציאה מ"תיבת נח אישית" ומעבר ל"תיבת נח קולקטיבית", כלומר בהשפעה לזולת, בנתינה מעשית ובמאור פנים, נתקלים במספר מחסומים אופייניים. אחת המחשבות המסרסות ביותר היא ש"אני עצמי אדם ללא חסרונות" או "אני עצמי יודע כמעט הכל", כך ש"מה הטעם שבכלל אנסה להשפיע לזולת"? בהקשר הזה קיימת הלכה ברורה. קיצור שולחן ערוך סימן ז בהלכות בירכות השחר כותב "ותן בליבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד" זה נכון ביחס לידיעות בתורה ונכון ביחס לכל מידה והנהגה טובה אחרת שהאדם למד וקיבל על עצמו. "חנוך לנער על פי דרכו" כותב שלמה המלך בספר משלי (פרק כב פסוק ו), ונראה כי בפעולתו של המחנך היא ליישם עצה טובה זו ובכך להתגבר על מכשולים רבים. לכל אחד יש מנעול אחר והחוכמה היא למצוא את המפתח הייחודי ללב הזולת.

הכוח של מאור פנים ואכפתיות הוא עצום ורב. לאחרונה התפרסם סיפור אמיתי שארע ליהודי שעבד במעבדה בבניין משרדים ענק בארה"ב. יום אחד בשעת ערב מאוחרת הוא נתקע בתוך אחד המקררים שבמעבדה ולא הצליח לצאת. לאחר שצעק וצעק הוא הבין שכולם כבר הלכו והיה משוכנע שימצאו את גופתו הקפואה רק בבוקר למחרת. לאחר שעשה וידוי ואמר 'שמע ישראל' פתאום הגיע השומר של הבניין ופתח את הדלת מבחוץ. אחרי שאותו יהודי נרגע הוא שאל "איך ידעת שאני פה?" אמר לו השומר "לא ידעתי שאתה פה. חיפשתי אותך" "חיפשת אותי?!" ענה היהודי בתדהמה. השומר השיב: "אתה היחיד מבין אלפי עובדי הבניין שאומר לי שלום בכל בוקר והיחיד שבחמש בערב מברך אותי ערב טוב. אף אחד חוץ ממך לא רואה אותי. אני מחכה לשעה חמש כדי לשמוע ממך ברכת שלום, והיום כשהגיע השעה ולא יצאת - החלטתי לבוא ולראות מה קרה לך. עליתי למעבדה, שמעתי אותך צועק ופתחתי את הדלת".

פרשת תרומה - רוח שטות

שנים יבנה בית המקדש שיחליף אותו. כל פרט במלאכת בניית המשכן מלמד דבר מה על העבודה הרוחנית של כל אחד ואחד מישראל בבניית המשכן הפרטי בנפשו, שכן על המשכן אמר הקב"ה בפרשה: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם". כתוב "ושכנתי בתוכם", ולא ו"שכנתי בתוכו" (כפי שתחבירית היינו מצפים שייכתב), כלומר השכינה והקדושה לא נמצאת רק בתוך מבנה פיזי עם חפצים פיזיים שמכונה "משכן", אלא ממש בתוך כל יהודי ויהודי.

אחד הדברים שמציינת התורה על המשכן זה שהוא נבנה מעצי שיטים - "ועשיתם את הקרשים למשכן עצי שיטים עומדים". חז"ל אמרו על כך שהמילה "שיטים" באה מלשון "שטות". אם כן, מדוע נבנה המשכן דווקא מעצי שיטים המרמזים על שטות? התשובה, על פי החסידות, היא שכדי להכניס קדושה וחוכמה לחיים של האדם עליו לוותר על רוח השטות שקיימת בו, להתבגר ולנתב את כוחות הנפש שלו לעשייה חיובית עם משמעות. דווקא מתוך השטויות וההבלים שלו הוא יכול להצמיח כוחות אדירים כל כך שיוכלו אפילו לבנות את המשכן הקדוש.

לוותר על רוח השטות שקיימת בכל אחד מאתנו פירושו להתבגר, להבין שיש לנו תפקיד בעולם ושלא באנו לכאן רק כדי להעביר את הזמן בהבל וריק. מתוך ההבנה הזו יש לקחת אחריות על העשיות השונות שלנו בחיים. החיים של כולנו ללא ספק מלאים באתגרים שאינם תמיד קלים ופשוטים והחוכמה האמיתית היא לוותר על הילד שקיים בתוכנו ושמחפש רק פינוקים והנאות ולבצע את שנדרש בשמחה ומתוך חיבור למטרה. כך, מי שהוא הורה עליו לבצע משימותיו כהורה בשמחה והשלמה, מי שהוא בן זוג עליו לתמוך ולעודד תמיד, מי שהוא עובד עליו לחשוב כיצד הוא מיטיב עם מקום עבודתו, וכו.

היהדות מדברת על חינוך עצמי מתוך הכרה בעובדה ש"יצר האדם רע מנעוריו". אדם לא בוגר, שעדיין לא ויתר על רוח השטות הטבעית שקיימת בתוכו, עלול להרגיש "פראייר" כשהוא מתחשבן מול אשתו כמה פעמים הוא הוריד את הזבל ועשה קניות מול כמה פעמים היא הכינה ארוחת ערב ועלול לחשוב שהוא "אכל אותה" בכל פעם שהוא קם בשלוש בבוקר להחליף לילד שלו חיתול או כשהוא משווה את אשתו אחרי שש לידות וארבעים שנותיה לנערות הצעירות שברחוב.

להיות בוגר פירושו להבין מה העיקר בחיים ומה הטפל, לקבל את מה שהקב"ה שלח לכל אחד ואחד בהשגחה פרטית, לשמוח עם ה"קלפים" שקיבלנו ובעיקר לחשוב כיצד

אנחנו נותנים לעולם ולא רק מקבלים ממנו. לוותר על רוח השטות פירושו לחיות עבור הזולת - ללטף גם כשבא לנו וגם כשלא בא לנו באותה המידה ובאותו מאור פנים.

אדם בוגר ורציני יודע לבחור בטוב ולעשותו. הקושי לעשות זאת נובע משני כוחות מנוגדים הקיימים בפנימיותו של כל אחד ואחד. בכולנו חבויים שני טיפוסים - האחד אוהב לעשות דברים טובים ונכונים, ואילו השני מעדיף לנהוג באנוכיות. על מנת לבחור בטוב עלינו להיות מודעים למאבק המתחולל בקרבנו. אנחנו רוצים לנצל טוב את הזמן שלנו, אבל מתחשק לנו לדחות את הדברים לאחר כך. אנחנו רוצים לאכול אוכל בריא, אבל בא לנו על עוגת שוקולד. אנחנו רוצים להחכים וללמוד יותר על עצמינו או לחלופין להשקיע בתחביב אהוב, אבל מתחשק לנו לבלות ערב שלם מול הטלוויזיה או מחשב. אנחנו מתרגשים מפנייה לעזרה של אדם במצוקה, אבל אז נאטמים ואומרים ש"כבר תרמנו בעבודה". המאבק הפנימי הזה הוא ביטוי של הקונפליקט בין הגוף והנשמה.

הנשמה הנצחית שבנו רוצה לעשות את הדברים הנכונים: לאהוב את האחרים, לשאוף לצדק, להתחשב בזולת, לנהוג בהגינות, בכבוד ובאחריות. הנשמה מתאווה להגשים את הפוטנציאל שבה. לעומתה, הגוף שלנו, שסופו עפר, מחפש את הסיפוק הרגעי. הוא נמשך את ההנאות שבאכילה, בשינה, בבטלה ובדאגה המוגזמת מידי לעצמינו לנוחיותנו.

הגדרה נכונה של המילה "טוב" היא נקודת פתיחה חשובה לכל מה שאנחנו עושים בחיים. כמובן שחיוני להתחבר למקור מהימן שמגדיר מהו אותו טוב אמיתי ונכסף. על ספינת המרמרה עשויה להיות הגדרה של "טוב" – "אדם שרוצה לבצע לינץ באדם אחר שמעולם הוא לא פגש רק בגלל שהוא חושב ומאמין אחרת ממנו". להבדיל, ההגדרה המערבית המקובלת של המילה "טוב" היא הצלחה כלכלית. אנשים שקועים בדיכאון משום שהם "אינם מצליחנים" או "לוזרים", כהגדרתם המטופשת והחלולה של האמריקאים. רגשות אלה משפיעים על הדרך שבה אנחנו אוכלים, על דגם המכונית שלנו, על מותגי האופנה שאנו רוכשים וכו. חופשות ומכוניות פאר נובעות רק באופן חלקי משאיפתנו למנוחה ונוחיות, בעוד שתפקידן העיקרי הוא ייצוג המעמד החברתי אליו אנחנו רוצים להשתייך. את מיטב כוחותינו אנו מבזבזים על עשיית רושם ופוזה על הסובבים אותנו. למרבה האבסורד דווקא כלפי אנשים שרחוקים מליבנו, כדוגמת עמיתים לעבודה או דודה רחוקה, אנו משקיעים משאבים כה רבים ומיותרים בניסיון למציאת חן ועשיית רושם, בעוד את האהובים לנו באמת, כדוגמת בן/בת הזוג והמשפחה הקרובה, אנו לוקחים כמובן מאליו. עלינו לשאול את עצמנו, אם כך, האם

אנחנו מגדירים את ה"טוב" כ"מה שייראה טוב בעיני הסובבים אותנו?" או שאנחנו מגדירים "טוב" כמה שהוא "בעל משמעות רוחנית וכמה שמעניק תרומה ערכית לסביבה?"

היהדות שואבת את הגדרת הטוב מהתורה, אשר מתארת לנו כיצד צריך לנהוג האדם הטוב כלפי חבריו, משפחתו והחברה בכלל. טוב-לב הוא אדיבות, הגינות, יושר לב ונאמנות לקב"ה. יקומו המלעיזים ויאמרו שגם בקרב שומרי המצוות ישנם אנשים רעי לב שגורמים לסביבתם רע. אכן ישנם גם אנשים כאלה, אולם התשובה היא שהם פשוט לא מקיימים את ציווי התורה. אדם העוטה על עצמו סממנים חיצוניים לא בהכרח סיגל לעצמו גם את הפנימיות, שהיא כמובן החשובה והקובעת, של ההוויה היהודית.

בגמרא במסכת בבא-בתרא מסופר על יוסף, בנו של רבי יהשוע, שחלה, נפטר וחזר מעולם המתים (אולי מוות קליני כהגדרתנו...). כשהוא תיאר את שחווה הוא אמר: "עולם הפוך ראיתי - עליונים למטה ותחתונים למעלה". בדבריו הוא כיוון לכך שבעולם האמת, אליו נגיע כולנו לאחר מותנו, דווקא האנשים שפה בעולם הזה לא זכו לכבוד גדול בשמיים זוכים לכבוד מלכים ומעמדם רם ונישא. בעוד מי שהתהדר בתארים נכבדים, היה עשיר גדול בחומר וזכה ליראת כבוד מהחברה – דווקא הם יהיו במעמד נמוך יותר. משל מפורסם זה הוא מעין קריאת התעוררות לכולנו לזכור שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם בוגר מאדם קל דעת, זה מידת הטוב שהשפענו הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשינו והאהבה שזרענו סביבנו. כידוע גם את האדם העשיר בתבל קוברים ערום ועריה אף ללא גרביו. בבוא יום דינו של כל אדם, כשעל המאזניים ישקלו מעשיו הטובים והרעים, לא יעניין אף אחד אם הוא התהדר בתואר מנכ"ל או פרופסור, האם הוא גר בוילה מפנקת וטס לחופשות באיי סיישל או האם הוא נשא כל גאדג'ט חדש שיצא לשוק ונראה במסיבות הכי "נכונות" בעיר.

לעומת זאת, השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום לכל שכן ושכן במעלית, לא שיקר ורימה את לקוחותיו בעסקיו, נהג באדיבות בכבישים, לא עקף בתור לקולנוע, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. מי

שמשכיל לעשות כל זאת אכן בונה בו את המשכן והקב"ה יכול לשכון בתוכו ולהיות חלק ממשי ומוחשי בחייו.

האויב העיקרי של אנשים רבים הוא רגע של שקט ובילוי זמן לבד עם עצמם. שימו לב כמה קשה לנו להיות סתם במנוחה מבלי להתעסק פיזית ו/או מחשבתית עם משהו אחר. ברגעים הללו אנו שומעים את קולה של הנשמה שקוראת לנו מתוכנו ולא מוכנה בפרשה הנוכחית מתארת לנו התורה בפרטי פרטים את מבנה המשכן שהורה הקב"ה לעם ישראל לבנות במדבר עד שיגיעו לארץ ישראל, שם לאחר כמה מאות להסתפק בהבלי העולם, אלא רוצה ושואפת לאמת ולמשמעות. רבים דואגים להשתיק אותה עם עוד גירוי חיצוני רועש, כדוגמת עוד יציאה לבילוי, עוד שיחה בפלאפון, עוד זיפזופ בטלביזיה וכו', עד שבסופו של דבר גם הקול הזך והטהור הזה הולך ונמוג.

עיקרון נוסף וחשוב מאוד של היהדות המעיד על בגרות וזניחת רוח השטות הוא עשייה מתוך שימחה. אפשר לעשות את אותה פעולה (כמו להכין בבוקר לילד סנדביץ' לבית הספר, להגיע לעוד יום עבודה במשרד או לעשות ספונג'ה ולנקות אבק בבית) מתוך קדרות או אפילו סתם מתוך אפאטיות ותחושת נמנום כללית, ואפשר לעשות זאת מתוך התחברות ושימחה על עצם העובדה שיש לנו ילד לדאוג לו, עבודה מסודרת בתקופה כה סוערת ובית מגן ונעים שאנחנו עוזרים בשמירה על ניקיונו.

אנו נכנסים בימים אלה לימי חודש אדר, שבהם "מרבים בשמחה". חז"ל אמרו ששימחה צריכה להיות המצב הרגיל והשגרתי של היהודי, כאשר ישנם זמנים ומצבים בהם "ממעטים בשמחה" (כמו בצומות וימי אבל) וזמנים בהם "מרבים בשמחה". בחודש אדר אנחנו נדרשים לשמחה מיוחדת. נשאלת השאלה כיצד יש לשמוח, כשלעיתים המציאות קשה ואף כואבת? היהדות מסבירה בהרחבה כי שמחה אמיתית אינה סותרת את הצורך להתמודד עם קשיים ואירועים כואבים. לו הייתה השמחה התהוללות קלת-ראש, אכן לא היה מקום לשמחה בשעת סבל וכאב, אבל שמחה אמיתית אינה התעלמות מהמציאות, אלא גישה נכונה כלפיה. השמחה נובעת מהאמונה שגם ברגעים הקשים הקב"ה מכוון את האירועים ליעדים הנכונים. גם אם הדרך מפותלת ויש בה עליות ומורדות – בסופו של דבר אנחנו מתקדמים ולא נסוגים והיא מקילה ביותר את הקשיים הכרוכים לפעמים בעול החיים והיומיום.

רבותינו מביאים דוגמא לאדם הנושא ארגז כבד לביתו. אם אין לו שום מושג על תכולתו, ייתכן שיתעייף ואף יתלונן על המשימה שהוטלה עליו, אך ברגע שיתברר לו

כי ארגז זה מלא אבנים טובות ומרגליות – לא זו בלבד שמשקל הארגז יהיה מיד כמשקל נוצה, אלא הוא יבקש להטעין עליו ארגז נוסף. זו כוחה של השמחה! להכין את אותו הסנדביץ' בבוקר, להגיע לעוד יום במשרד או לעשות את אותה הספונג'ה יכול להחוות כארגז כבד ומעיק למי שלא היפך מחשבתו על העולם ויכול להיות אוצר של מרגליות ויהלומים למי שהחליף את משקפיו הישנים.

בנוסף, להתבגר פירושו לדעת שהעולם הזה אינו הפקר ואנחנו חייבים שיהיו לנו בו גבולות. כלל גדול בחינוך ילדים הוא שכל ילד חייב את ההכוונה של הוריו ומשווע למסגרת ברורה של אסור ומותר, גם אם בחיצוניות הוא מתמרד כנגד אותן מגבלות. ניתן ממש לראות בעיניים כיצד ילד שגדל בלי מעצורים מתפתח להיות אדם אומלל. האמת היא שכולנו ילדים. כולנו צריכים את המסגרת הברורה שתעצור מבעדנו לעשות את כל אשר עולה על רוחנו. אדם שמקשיב לכל תאווה ולכל גחמה גדל עקום. אדם בוגר, אם כך, ידע לשים סייג לפיו ולא לומר את כל מה שהוא חושב ומרגיש. כמו כן הוא ישכיל להגביל את עצמו ולא לאכול ולשתות את כל מה שמוצא חן בעיניו. תרי"ג מצוות עלולות להראות לאדם זר מהצד (ולצערנו גם ללא מעט "דתיים מכוחו של ההרגל") כמערכת מסואבת ומעיקה של חוקים שבאים לאמלל לנו את החיים. חשיבה נכונה ואמיתית הרבה יותר תראה בהם כהנחיות של האבא של כולנו, שמכיר את המקומות בהם אנחנו נוטים להיות חלשים וליפול, כיצד לחיות נכון יותר (בספר הזוהר המצוות מכונות תרי"ג עיטין, כלומר תרי"ג עצות). התמסרות לאותן עצות/הנחיות תגלה עד כמה נשמתנו שיוועה לאותן גבולות שממקדות ומגינות ותעזור לנו לעבור את אותו תהליך התבגרות וויתור על רוח השטות.

ההכרה שמשימות ומטלות חיינו אינן סתמיות והניסיון ליצוק לתוכן משמעות הן אלה שעוזרת לנו לצלוח את מסע החיים עם חיוך והן אלה שמעידות כי זנחנו את דרכי השטות, שאנחנו ראויים לבנות את המשכן ושהקב"ה יכול לשכון בתוכנו.

פרשת תצווה - קנאה תאווה כבוד והלב

פרשת "תצווה" ממשיכה את פרשת "תרומה" ומתארת את מלאכת בניית המשכן והכלים השונים בו. הפעם אנחנו קוראים, בין היתר, על בגדי הכהונה ששימשו את אהרון (הכהן הגדול הראשון) ואת בניו בעת ששירתו במשכן. אחד מפרטי הלבוש האלו הוא החושן, אשר הורכב מ-12 אבנים טובות מסוגים שונים עליהם היו רשומים שמותיהם של שבטי ישראל. את החושן אהרון נשא תמיד על לוח ליבו, כפי שכתוב בפרשה: (שמות פרק כח פסוקים כט-ל) "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹואוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹון לִפְנֵי הקב"ה תָּמִיד. וְנָתַתָּ אֶל-חֹושֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹואוֹ לִפְנֵי הקב"ה; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ לִפְנֵי הקב"ה תָּמִיד".

הגמרא במסכת שבת (דף קלט עמוד א) מסבירה שאהרון זכה לעדות את החושן הקדוש, המייצג את עם ישראל במשפטו לפני הקב"ה, דווקא על לוח ליבו בזכות העובדה שכאשר הודיע ה' למשה, אחיו הצעיר, כי הוא נבחר להיות השליח שיגאל את העם מעבדות לחרות, ולא אהרון, כפי שאולי היה מצופה, אהרון שמח על כך בלבבו, כפי שאומר ה' למשה על אהרון: " וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ " (שמות פרק ד פסוק יד).

בדבריהם של חז"ל בגמרא יש אמירה ברורה ומסר גדול שיכול לשמש כמובן גם אותנו. פיו וליבו של אהרון היו שווים. השמחה של אהרון על ההצלחה של משה ועל ה"ג'וב" הבכיר שקיבל הייתה אמיתית ולא מזויפת. הוא לא רק העמיד פנים של שמח, אלא ממש שמח ופרגן מכל הלב. אם נחשוב לרגע על הסיטואציה נבין שזה לא דבר שמה בכך. אהרון בקלות היה יכול ליפול לרגשות ולמחשבות שנעשה לו עוול, שכן ראשית הוא היה הבכור, ושנית הוא היה זה שבמשך כל השנים, בהן משה חי בשלווה בארמון פרעה ולאחר מכן במדין, סבל יחד עם העם וניסה לסייע ולהנהיג.

מאהרון אנחנו לומדים, אם כך, את המידה הנפלאה של פרגון ושמחה כנה ואמיתית בהצלחתו של האחר. די אם נעצור לרגע ונחשוב עד כמה העולם היום כמכלול (וגם כל אחד מאתנו כפרטים...) מלא בצרות עין, בקנאה, באנוכיות ובמאבקי אגו על כבוד ויוקרה, כדי שנוכל להעריך את אצילות הנפש של אהרון, אשר בגינה אכן זכה שהחושן יהיה מונח על ליבו.

אם נחשוב על התכונות של חוסר פרגון וקנאה, מהן כמעט כולנו סובלים, נגלה עד כמה הן מיותרות ולא תורמות לנו דבר. אנשים יכולים להעביר שנים רבות במחשבות בלתי פוסקות על מה וכמה יש לאחרים לעומת מה שיש להם עצמם ואיך לקחו/אכלו/שתו להם. למה בכל כך הרבה מקרים הצלחה של מישהו זוכה לבוז, לזלזול ולחוסר פרגון, ללא שום סיבה נראית לעין? מדוע לרוב איננו שבעי רצון ממה שיש לנו ונראה לנו שלשני טוב יותר ושאם נשיג את מה שיש לו חיינו ישתנו וישתפרו?

רבי אליעזר הקפר הגדיל והגדיר במשנה בפרקי אבות (פרק ד, כא): "הקנאה, והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". מי שנופל בידי אחת משלושת החולשות האלה (הן כמובן קשורות אחת לשנייה ומולידות את רעותיה) הוא כמו ואינו חי. אומנם הלב שלו דופק והוא יכול להראות כמו אדם רגיל לכל דבר, אשר קם בבוקר, עובד, אוכל ומגדל ילדים, אבל הפנימיות שלו נהרסת עד שחייו מקבלים גוון אפור וחסר חיות.

התשובה לשאלה מדוע אנחנו צריכים דווקא את מה שיש לשני קשורה לכיוון הכללי אליו מופנה מבטנו. המבט של רוב בני האדם פונה באופן טבעי החוצה במקום פנימה, על פי הכלל השגוי של "הדשא של השכן ירוק יותר". כלל זה שגוי משום שתמיד בדמיון הדברים נראים טוב יותר מאשר במציאות. למרבה האבסורד, גם אם נהיה הבעלים של אותו דשא ירוק יותר, עדיין נרגיש תחושת פספוס והחמצה על כל הדברים הטובים שיש לאחרים ושעדיין לא השגנו לעצמינו. האובססיה שלנו לצבירת עושר אינה קשורה בהכרח לרצונות האישיים שלנו, כפי שהיא קשורה לסירובנו לכך שיהיה לנו פחות ממה שיש לאחרים. הקנאה היא תוצאה מהעובדה שאנחנו לא ערים וקשובים לקולה של הנשמה. האמת הפשוטה היא שאנחנו לא באמת צריכים כל כך הרבה. מי שקשוב מעט לקול הפנימי שבתוכו יודע שמה שבאמת אנחנו רוצים זה אמפטיה וחום אנושי ואמונה בטוב של הבורא והבריאה. כל המרדף אחר משכורת גבוהה יותר, מותגים וסמלי סטטוס הם תוצאה מצטערת של התעלמות מאותם צרכים אנושיים ונפשיים פשוטים ובסיסיים. כאשר אנחנו כה מנוכרים לפנימיות של עצמינו, ההצלחה של האחר נתפסת מבחנתנו כאיום על המקום שלנו ולכן נולדות התופעות המכוערות של קינאה, חוסר פרגון וצרות עין.

אמנם יש יתרון לכך שהאדם מתבונן בחברה סביבו, לומד ממנה, מחקה אותה ונוהג כמותה, ויש יתרון גם לכך שהאדם מקבל משוב מן הסביבה לגבי ההתנהגות

שלו, אבל אי אפשר לתת לחיצוניות לשלוט על כל חיינו. אם המבט החוצה אל הזולת אינו מאוזן על ידי מבט פנימה אנחנו מקבלים מבט עקום ומזויף, ובהכרח מפתחים קינאה ורוצים לחיות את החיים שלא שלנו.

בפנימיות של כל אלה עומדת חוסר הכרות ואהבה עצמית. קשה ועצוב לומר זאת, אבל לדעתי רוב בני האדם אינם מסופקים ושמחים מהחיים שלהם, ולכן יש להם צד שלילי (יחד עם צדדים חיוביים כמובן) בו כאשר הרדאר שלהם קולט אדם שמח שטוב לו (רחמנא לצלן) זה מאיים עליהם ומחדד להם בתת-מודע עד כמה להם עצמם לא טוב. בסופו של דבר הרגשות השליליים שצפים יוצרים את אותה צרות עין שלילית. למרבה הצער לא אחת נוח וקל לנו להכיל אנשים שגם הם עצמם לא מאושרים.

בנוסף, הטעות שלנו היא שאנחנו חושבים שהעוגה של השפע היא סופית ומוגבלת. האמת היא הפוכה לחלוטין – לא רק שהעוגה היא ללא גבולות ויש שפע לכולם, ההצלחה של האחר אפילו מעצימה אותי. רבים חושבים שאם האחר מצליח/ מתקדם/ מרוויח פירוש הדבר שזה בא על חשבוננו. האמת הרוחנית, אשר מתבררת גם במבט די פשוט על המציאות, היא שאם לחבר שלי יהיה טוב אז גם לי יהיה טוב. ניתן לראות את זה בקלות במקומות עבודה. היכן שאנחנו מתפרנסים לרוב קיימים מאבקי אגו ושוררת מתיחות גלויה או סמויה בין העובדים. כשאחד מצטיין לא אחת "נפתחות עליו עיניים קנאיות" ו"הלשונות הטובים" מתחילים להתלחשש. כמה טיפשי הוא הדבר, שכן הצלחתו של אותו עובד מבססת ומחזקת את החברה כולה, כך שבסופו של דבר כל העובדים נהנים ממקום עבודה יציב שגם יודע לתגמל טוב יותר. דוגמא נוספת היא לחברות רווקות, אשר סוף סוף לאחר תקוות ותפילות רבות אחת מהן מוצאת בחור נחמד והקשר עמו מוביל לנישואין. החברות, שנותרו ברווקותן, בקלות יכולות להישאב לרגשות של רחמים עצמיים וקנאה ולא לשמוח בלב שלם בהצלחתה של מי שהן דווקא באמת כן אוהבות. אפשרות נוספת היא, כאמור, להתעלות מעל הרגשות הנמוכים, לשמוח בלב שלם בשמחת החברה ולדעת שאהבה וחיוביות זה חומר מדבק (בדיוק כמו שליליות ופסימיות), ולכן בעקבות ההצלחה של אותה חברה גם הסיכויים שלהן למצוא את אהבתן גדלה.

הפתרון הטוב ביותר להתמודד עם מידת הקנאה הוא לזכור שהקב"ה לא שוכח ולא מקפח אף אחד. כל מה שקורה בבריאה הוא פרי השגחה פרטית ומדויקת שתפקידו

בסופו של דבר להוליך אותנו אל התיקון שלנו ושל העולם. אם יש או אין לי דבר מסוים פרוש הדבר שכך חשב הבורא שיהיה נכון יותר, כך שאם אני מקנא אני בעצם אומר בתוכי שהקב"ה טעה בשיקול הדעת שלו וחילק את המשאבים בצורה לא נכונה ושאני במקומו הייתי עושה עבודה טובה יותר... אדם מאמן כמובן לא יוכל לחיות עם מחשבה מגוחכת שכזו ולכן אולי הדבר יעזור לו לקנא פחות. עצה נוספת שקיבלנו מחז"ל היא להכיר טובה על כל הטוב והשפע שכבר כן יש לנו. מי שאומר "תודה" על כל מה שיש לו לא יקנא באחרים משום שהוא בין כה וכה מרגיש עשיר ומאושר.

בד בבד עם להפסיק לקנא, החשיבות של פרגון לאחרים בשינוי העולם (הפנימי והחיצוני) שלנו היא עצומה. למרות שביקורת לרוב היא משתקת ומסרסת, אנו מוצאים אותה בכל מקום. החוכמה והגדולה שלנו כבני אדם היא דווקא לראות ולהביא לידי ביטוי את ההפך. עלינו להתגבר על הטבע הגס והאנוכי שלנו, שרואה את השלילי ורוצה להרגיש גבוה מהאחרים. שווה להשקיע מחשבה בשאלה כיצד העולם של כל אחד אתנו היה נראה אם היינו מעיזים ומפרגנים לסובבים אותנו קצת יותר? אין טעם לחכות שיפרגנו לנו כדי לפרגן בחזרה, החוכמה היא ליצור את הדינאמיקה החיובית הזו בעצמינו ולפרגן מיוזמתנו לסובבים אותנו. זה יכול להיות לאשתי/בעלי על שסייע בבוקר בהשכמת הילדים וארגונם, לילדים שאכלו יפה את ארוחת הבוקר, לנהג ההסעה שנהג באדיבות, לפקידה במשרד על ההופעה המוקפדת, לבוס על האווירה הטובה שמשרה (להיזהר מחנפנות...), לעובד שלנו על ההתמדה והיצירתיות, לשכן על החולצה היפה, וכו'. גם אם הם לא כאלה – הרבה פעמים נגלה שמילה טובה יכולה לגרום למישהו "לגדול לתוך התפקיד" ולהיות מה שאנחנו משבחים אותו בגינו (כמובן לא לתת מחמאות על דברים מופרכים שנשמעים לא אמינים). לפעמים מילה אחת של עידוד, תשומת לב ואכפתיות יכולה להפוך את היום של מישהו ממדכא או "סתם" אפור ושגרתי למשמעותי ושמח. אצל ילדינו זה משמעותי שבעתיים. במו פינו אנחנו יכולים לגרום לילדים שלנו לפרוח ולהרגיש אהובים ובעלי משמעות. בהתחלה זה יכול להראות מלאכותי, אבל מומלץ לכל אחד פשוט להתאמן על משפטים כמו: "איזה יופי. איך הצלחת לעשות את זה ?", "כל הכבוד על המאמץ. אני יודע/ת שזה לא היה קל", "אני מאוד מעריך את מה שעשית בשבילי", "תראה איך התקדמת מהפעם הקודמת". וכו'.

למרבה הפלא, האדם אותו אנחנו מבקרים יותר מכל ומי שסובל תמידית מחוסר פרגון זה לא אחר מאשר אנחנו עצמנו. כמעט כולנו לוקים במנגנון של הלקאה עצמית, ביקורת אישית מסרסת וחוסר פרגון על ההצלחות וההישגים. תמיד יש לנו מה להעיר לעצמנו על איך שהתנהגנו ומה שאמרנו ולרוב אנחנו נוטים לזלזל בהצלחותינו ולראות את חצי הכוס הריקה. במובן מסוים, כבני אדם אנו זקוקים לשני חומרים נפשיים המכונים "התעוררות" ו"התחזקות". "התעוררות" פרושה שהאדם יכיר בחסרונותיו, יצריו וכישלונותיו ויעסוק בתיקונם, בעוד "התחזקות" משמעה התבוננות בטוב שיש בנו, במעלותינו, בהצלחותינו הגדולות והקטנות ואף ברצון הטוב שיש בנו (גם אם ההתנהגות בפועל לא מוצלחת במיוחד). ה"התעוררות" היא המנוע הדוחף את האדם להתעלות, לא להירדם ולא לשקוט על שמריו, בעוד ה"התחזקות" תפקידה להציל אותנו מהייאוש המשתק, מחוסר התקווה ומחוסר האמונה בעצמנו ובעולם. בזמן התעלות יש לדעת שהדרך עדיין ארוכה וצריך להמשיך הלאה, ובזמן הירידה צריך לזכור שאנחנו לא באמת כ"כ גרועים ויש בנו צדדים חיוביים ותכונות טובות. אדם שמשתמש רק ב"התעוררות" כלפי עצמו ו/או כלפי משפחתו/חבריו/תלמידיו תמיד יהיה אדם מיוסר ומייסר המראה חסרונות וליקוים, בא בתביעות ורוטן. אדם כזה בסופו של דבר יישבר וישבור את הסובבים אותו.

לעומתו, האדם המשתמש ב"התחזקות" בלבד ושתמיד רואה את הטוב והחיובי עלול להיכשל בכך שהוא יהיה יותר מידי מרוצה מעצמו ויתעלם מחסרונותיו ומהצורך לתקנם. המינון הנכון הוא להשתמש בשני החומרים גם יחד ולמצוא את שביל החלב. בזמן עליה והצלחה לא לשכוח שיש עוד הרבה עבודה ושאנחנו עדיין רחוקים מהתכלית והיעוד שלנו, ובזמן קושי וחולשה לזכור שיש בנו צדדים טובים ומקסימים ולהרבות במחמאות ופרגון עצמי. הסכנה היא דווקא בשימוש שלא במקום הנכון, כלומר בזמן של הצלחה, כשהכול "הולך לנו חלק", לשבח עצמינו ואז ליפול לגאווה ולהירדם, ולחלופין בזמן של קושי וחולשה, כשאנחנו בין כה וכה במצוקה, "להוסיף שמן למדורה, ולספר לעצמינו עד כמה אנחנו באמת לא מוצלחים. הסוד, אם כך, הוא במינון ובמקום הנכון.

ובחזרה ללב של אהרון הכהן - מדוע התורה מדגישה שוב ושוב במקומות שונים את הלב ואת החשיבות של לב טהור ונקי בעבודת השם של כל אחד מאתנו? מדוע החושן והאורים והתומים, שהיו כה קדושים ושסימלו את הקשר הישיר בין העם ובין הבורא,

היו מונחים דווקא על הלב? מדוע לא על הראש או על כל איבר אחר שגם להם חשיבות גדולה? נראה שאת התשובה הממצה ביותר נותן הגמרא במסכת סנהדרין באומרו בשם ה' (דף קו עמוד ב): "רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי", כלומר בתרגום מארמית: "הרחמן (=הקב"ה) רוצה את הלב". מה שיקר בעיניו ונמצא בעדיפות ראשונה מכל זה לא הדברים שאנחנו אומרים, לא הדרך בה אנחנו לבושים ואפילו לא הדרך בה אנחנו מתנהגים, שוב, דברים אילו חשובים מאד אך לא עומדים בראש . מה שחשוב לבורא באמת זה שהלב שלנו יהיה נקי וטהור ושותף פעיל בכל מצווה מעשית. זוהי הסיבה מדוע אנחנו מבקשים כמצוטט בספר תהילים (פרק נא פסוק יב) "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי". אנחנו יודעים שכלפי חוץ ניתן לזייף כמעט כל התנהגות, אבל על ה' הגדול, כמו שאומר הנביא ירמיה (פרק יא פסוק כ), שקב"ה "בוחן כליות ולב", אי אפשר לעבוד והוא יודע בדיוק מה מסתתר בתוכנו. אנשים רבים חושבים שבחוכמה ובפלפולים שכליים הם יקנו את עולמם, בעוד האמת היא שהשם רוצה מאתנו פשטות ואת עבודתו בלב נקי, טהור ומאמין.

בהקשר הזה קראתי סיפור נחמד בספר "איש צדיק היה" שמתאר את חייו ופועלו של הרב אריה לוין ז"ל (אבי האסירים):

זה קרה בשנת תשכ"ב, כשהרב אריה לוין היה בן 82 ולא היה מסוגל ללכת מהר. הרב הלך ברחוב וזיהה אדם צעיר הולך ומיהר בעקבותיו. הבחור הבחין ברב והגביר את קצב הליכתו עד שהרב נאלץ לרוץ תוך בקשה שיעצור. כשהשיג את הבחור הצעיר שאל מדוע לא נתן לו את הזכות לברכו לשלום? האדם הרכין את ראשו והסביר שלא רצה שהרב יראה אותו בלי כיפה, וזאת מאחר והוא מכיר את אביו והדבר יצערו מאוד. הרב לא נתן לו להשלים את המשפט ואמר: "אני נמוך קומה. אני רואה רק עד הלב..."

לסיכום - עשרת הדיברות, כידוע לכל, הם התמצית והשורשים לכל החוכמה האלוקית שהועברה אלינו, כאשר הדיבר העשירי, על פי הפרשנים, נועד להביא אותנו לדרגה הקדושה והגבוהה ביותר. דיבר זה הקורה לנו "לא תחמד" (שמות פרק כ פסוק יד) דורש מאתנו לא רק שנשלוט במעשינו ודיבורינו (כמו שאר הדיברות המדברות על הקשר בין אדם וחברו), אלא שגם נשלוט במחשבותינו ורצונותינו. הלוואי וכאהרון הכהן נשכיל ליישם את אותה הנחייה, נהייה שמחים עם "הקלפים שהחיים חילקו לנו", נפסיק לפזול לצדדים ונדע לפרגן לאחרים ולעצמינו.

פרשת כי תשא - סבלנות

בפרשת "כי תשא" אנחנו קוראים על אחד החטאים הגדולים של בני ישראל בכל הזמנים – חטא העגל. זמן קצר בלבד לאחר שעמדו למרגלות הר סיני במעמד שנחשב כחתונה בין הבורא ועם ישראל וקיבלו מפי הקב"ה את התורה, ושמעו את הציווי הדברתי שהיה "לא יהיה לך אלוקים אחרים", ולמרות כל אלה ובאופן תמוה, הקימו עגל זהב שהחליף מבחינתם את הקב"ה.

אחד ההסברים העיקרים לנפילתם טמון בעובדה שהם פשוט היו חסרי סבלנות. בני-ישראל ידעו כי משה עתיד לשהות במרום ארבעים יום, אך לא ידעו כי יום עלייתו של משה אל הר סיני אינו מן המניין. וכך, ביום הארבעים לפי חישובם, מספר שעות בודדות לפני חזרתו האמיתית, פקעה סבלנותם והם חטאו במה שמגדירה הגמרא כ"כלה המזנה מתחת לחופתה". אותו דור המדבר כשל מספר פעמים נוספות בחוסר סבלנות וב"קוטריות" שמיררו למשה רבנו את החיים והכעיסו את הקב"ה. למרות שחזו במו עיניהם באינסוף ניסים ובהשגחה הברורה של הבורא, בני-ישראל לא השכילו לעמוד בניסיונות והתלוננו בלי סוף – החל מפרשת "מי מריבה", דרך חטא העגל ועד לפרשת המרגלים. בכל אחד ממקרים אלה, בשורש הדברים, לא הייתה להם מספיק אמונה ואורך רוח.

סוגיה זו לא הייתה מעסיקה אותנו היום אלמלא היינו כולנו הצאצאים של אותם אנשים, ואכן אחד המאפיינים העיקריים גם של הדור שלנו הוא חוסר סבלנות. מי לא מכיר את התחושה של העקצוצים הקלים בגוף כשאנחנו עומדים בתור ארוך לקופה בסופר או את התסכול בפקק כאורך הגלות באיילון? חוסר סבלנות אפיין את העם שלנו מרגע התהוותו כפי שהפרשה הנוכחית מגלה לנו, אולם נראה כי כיום הדבר הפך למגפה של ממש.

סבלנות זה מהשורש סבל. להיות סבלני זה בהחלט משהו שהילד הבלתי מחונך שקיים בתוך כל אחד מאתנו חווה ומתרגם כסבל. חשוב להבין שיש בעולם שני סוגי סבל – סבל מיותר שאין לו שום משמעות (כמו כשאדם נעלב ממישהו ואוגר בליבו משקעים וכעסים) וסבל שמטרתו לשפר ולעשות אותנו אנשים טובים ומודעים יותר. היהדות מדברת על לקחת הסבל למקום גבוה יותר – להתקדמות רוחנית! אדם, כאמור, נדרש לחינוך ומשמעת עצמית. כשהוא סבלני הוא מתגבר על הקולות שבתוכו הקוראים לו להיות אגואיסט, שתלטן ורודף אחר התאוות המידיות. אדם אמתי יגלה שבסופו של דבר אנחנו רוצים לממש סיפוקים מיידים וחושבים שהכול מגיע לנו. אנחנו מרגישים שאנחנו מרכז העולם ושהכול נע סביבנו.

הדרך הנכונה ביותר, לעניות דעתי, להתמודד עם מצבים של חוסר ודאות והתקדמות שאינה עומדת בקצב הציפיות שלנו היא בראש ובראשונה להבין מה המשמעות והסיבה שאנחנו נדרשים לאותה המתנה וסבלנות. הגמרא ב"מסכת יומא" אומרת: "הבא להיטמא – פותחין לו" ואילו "הבא להיטהר – מסייעין לו, ואומרים לו המתן". בהתבוננות ראשונית בדברים ניתן היה להבין שהבא להיטהר מסייעים לו, אולם, למרות הסיוע – עליו להמתין. ההבנה בעומקם של הדברים היא שונה. הציווי להמתין אינו בא למרות הסיוע, אלא הוא עצמו הסיוע. כיצד זה ייתכן? טבענו כבני אדם הוא שאנחנו רוצים שחשקינו ורצונותינו יתממשו מהר ככל האפשר. כאשר אנחנו נאלצים להמתין קורה אחד מהשניים: או שאנחנו נתקפים בקוצר רוח ומוותרים, או שאנחנו מתמלאים ברצון וחשק עז יותר להשיג את מבוקשנו. ההמתנה, אם כך, מבררת מהי מידת הרצינות וחוזק הרצון של הממתין. אם רצונו חלש תשבור אותו, בעוד שאם רצונו חזק ואמיתי, תסיע לו לבנות כלי חזק ומסוגל יותר להכיל את המבוקש. דבר זה נכון ביחס לרצונות גשמיים ונכון שבעתיים ביחס לרצון שלנו בקרבת אלוקים ורוחניות. לפעמים אנחנו מאוד רוצים משהו, אבל משמיים אומרים לנו "המתן, חכה רגע, העיכוב הוא לטובתך!". חשוב שנזכור שאין בעולם מוסג של ריקניות או סתמיות. כמו שבחורף, כשנראה שהעצים ללא עלים וחסרי חיים - מתחת לפני השטח השורשים עמלים על הצמיחה חדשה שגם תראה לעין בקרוב, כך גם בחיינו – בזמן שאנחנו ממתינים וכביכול לא משיגים את מבוקשנו – בזמן הזה מתבצעת בתוכנו מלאכת הברור וחיזוק הרצון והאמונה שנשוא רצוננו אכן יופיע וישרת אותנו לטובה.

האמת היא שכל פעולה חסרת סבלנות, שנעשית מתוך לחץ ו/או מתח, בסופו של דבר אינה משתלמת ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות – שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מפרותיהם. לצערנו, חוסר הסבלנות מתבטא לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמינו. הרבה אנשים מוותרים מהר מידי על דברים חשובים שרוצים להשיג רק בגלל שאין להם את הסבלנות לחכות מספיק זמן ולא מספיק אמונה שזה יקרה בסופו של תהליך. רבים מאתנו לקחו על עצמם בהתלהבות לימוד של מיומנות חדשה – שפה זרה, נגינה בכלי מוסיקלי, חוג ספורט חדש, ספר, וכדומה, ולאחר שההתלהבות הראשונית שככה, נשברו וזנחו את העיסוק הנחשק כי יכולת הריכוז וההתמדה מוגבלת.

סבלנות היא המוכנות להקשיב למה שבאמת חשוב בחיים, ללמוד לא לבצע פעולות אגרסיביות ונמהרות מידי (לא כלפי הזולת ולא כלפי עצמינו) ולרסן את הדחף לבצע מעקפים חותכים ומהירים. יש להפנים את העובדה שעלינו לעבוד קשה ולאורך זמן

כדי להתחזק ולהשיג את שאנחנו מייחלים לו. לעיתים יש להמתין חודשים, שנים ואף יותר לתהליכים עמוקים שיסתיימו. יש לחיות את החיים ולעשות את הדברים בקצב נכון, במתינות, ברוגע ובחיוך. התנהלות כזו הופכת כל פעולה למבורכת, עמוקה, אפקטיבית ומתגמלת. על כך נאמר: "הסבלנות מרה אך פרותיה מתוקים".

בדור שלנו אפשר לזהות מספר גורמים שמאיצים את חוסר הסבלנות הכללי. בראש הרשימה ניצבת התפתחות הטכנולוגיה המהירה אשר הפכה כל דבר לאינטנסיבי יותר מבעבר. פעם כדי לכבס, להכין אוכל או להגיע ממקום אחד למשנהו היה צורך בהתארגנות מוקדמת וכל דבר לקח זמן רב. באיטיות הזו היה סוג של ברכה שכן דברים שנעשים באורך רוח נעשים לרוב בישוב דעת. כשהחלו להכניס מיכון ומחשבים לכל תהליך חשבו שהמכונות יעשו את העבודה של בני האדם ולנו יתפנה יותר זמן לעצמינו. בפועל מה שקרה היה שיחד עם שיפורים נפלאים באורחות חיינו אודות לטכנולוגיה, הזמן הפנוי של האדם רק הלך והתכווץ. כיום אנחנו עובדים יותר שעות, נתונים תחת עומסים רגשיים חזקים יותר ולרוב מרגישים שאין לנו זמן פנוי ושהמטלות רק הולכות ונערמות. היום אפשר לבשל אוכל במיקרוגל בדקה וחצי במקום בשעתיים, כך שעל פניו יש לנו יותר פנאי שמוביל למנוחת הדעת. ובכל זאת, אם נסתכל על דור הסבתות והסבים שלנו, שחיו בעידן פחות היי-טקי, נראה שרובם היו אנשים נינוחים יותר.

בנוסף, לעניות דעתי, תרבות תכניות הריאליטי מלמדת אותנו להיות עוד יותר חסרי סבלנות ורגישות. "הערב מועצת השבט מתכנסת ותדיח את המועמד החלש!!". יש בגישה הזו כוחנות נוראית. מה אנחנו מחנכים עת עצמינו ואת ילדינו? שבמקום לחבק ולתמוך אחד בשני יש להילחם ולתחמן את דרכינו אל הצמרת, לדרוס את החלשים, ולקפוץ מעל הנמוכים. במקום לחפש את המשותף והמאחד מחפשים את החוליה החלשה והקורבן התורן שלא זכה במספיק smsמהצופים ושיעזוב את האולפן מבויש. זה ההפך מסבלנות! מי שחושב שהדברים האלה נשארים אך ורק בגדר שעשוע בתוכניות טלוויזיה טועה. כל מי שעיניו בראשו יכול לראות איך עם התקדמות השנים נהיינו חברה כוחנית ואגרסיבית, חברה הממליכה מלכים לרגע ובאותה המהירות נהנית להדיחם. התרבות הריקנית הזו לא רק שמשחיתה את הזמן, היא מעודדת ליותר אגרסיביות, תחרותיות, וקנאות.

אחד הביטויים הקשים ביותר לחוסר הסבלנות הוא בכבישים. לא צריך להכביר במילים. מספיק להתבונן בנתון של למעלה מ-450 תאונות דרכים קטלניות בשנה כדי

להבין שמשהו רע קורה (ובנוסף ישנם אלפים רבים של "סתם" נכים ופצועים). משום מה נראה שגם האדם העדין והסבלן ביותר ברגע שהוא נכנס למכונית, הוא הופך לאדם אחר: אגרסיבי ופרוע הרבה יותר (ובמיוחד הגברים...). בסופו של דבר מי שחותך, צופר, מהבהב, נוסע מהר, מפחיד ומטריד את הנהגים שסביבו, במקרה הטוב אולי יגיע למחוז חפצו 5 דקות קודם לכן. משהגיע לשם ראוי שישאל עצמו מה יצא לו מזה? מה כבר הוא השיג באותן 5 דקות? איזו עשייה נעלה הוא תכנן לזמן חסך? כמה תאונות נוראיות קורות מידי יום בגלל שלמישהו היו קוצים והוא מיהר אל פציעתו או למותו, או אל פציעתם ומותם של חפים מפשע סביבו?! שימו לב כמה קשה לרובינו לחכות 5 שניות בסבלנות בזמן שהנהג ברכב שלפנינו עצר עובר אורח ברחוב כדי לקבל הנחיות או מתמהמה בכניסה לחניה. מהר מידי היד נשלחת אל הצופר ואנחנו נוזפים בחצוף. אם נזכור כמה לנו מפריע כשנהגים אחרים מתנהגים בחוסר סבלנות כלפינו אולי ננהג אנו אחרת

דומה שאין מקום בו נזקקת הסבלנות יותר מאשר בזוגיות. החיבור בין גבר ואישה (חתונת אלוקים וישראל), שלעיתים נראה בלתי הגיוני, נהפך לאפשרי רק אם שני בני הזוג נגשים לקשר מתוך הבנה שכדי שהעסק יצליח, עליהם יהיה לוותר על הרצון שהדברים בהכרח יראו כפי שהם עצמם חושבים. מתוקף הבנה זו עליהם להתאזר בסבלנות אין קץ לבן/בת הזוג, עולמו ומבנה אישיותו השונה. לצערנו, בדורנו בני זוג רבים מוותרים מהר מידי על החיבור בניהם ו"מפרקים את החבילה" בגלל שהם לא השכילו להתאזר בסבלנות, חרף כל הקשיים. (מדובר ביותר מ- 60% מהקהילה הישראלית במרכז הארץ). אם במקום מיד להגיב לבן/בת הזוג על כל אמירה או התנהגות שלא מוצאת חן בעינינו נדע לקחת נשימה עמוקה ולחכות עם התגובה – מובטח לנו שרוב הריבים וחילוקי הדעות יימנעו ונחיה בשלום בית ובכבוד הדדי.

על סבלנות אנחנו לומדים דווקא מתגובתו של משה רבינו למאורעות הפרשה. למרות שהוא כעס מאוד על העם והתאכזב מחוסר הנאמנות והסבלנות שלהם בחטאם עם עגל הזהב, משה ניסה ללמד עליהם זכות בפני הקב"ה והתחנן בפניו שיסלח להם. תגובה של מנהיג אחר הייתה בנקל יכולה להיות ויתור וייאוש, אולם משה, ובזה גדולתו כמנהיג, לא נבהל מהדרך הארוכה שהבין שיש לו לעבור עם צאן מרעיתו עד שהם "יתחנכו" ויחזרו למוטב, ולכן נשאר איתם באהבתו. מסר זה צריך לחלחל היטב לכל הורה ומחנך באשר הוא. קורה לא אחת לכולנו שילדינו ותלמידנו מכעיסים ומאכזבים אותנו במעשיהם השליליים. עלינו ללמוד ממשה לכבוש את כעסינו ולגלות סבלנות ואורך רוח. אסור לוותר על אף ילד ולומר עליו בייאוש: "ממנו כבר לא יצמח שום דבר". רק בדרך הזו נוכל לחנכו באמת. אם משה הצליח לסלוח לעם ישראל אחרי חטא העגל חובה עלינו גם כן לגלות סבלות.

פרשת ויקהל - השוני והתפקיד

במטרה לבצע את פעולות האומנות העדינות והמיוחדות שנדרשו לשם בניית המשכן, ממנה משה את בצלאל לראש בעלי המלאכה ככתוב "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (שמות פרק לא פסוק א) ולידו את אהליאב "וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן" (שם פסוק ו). התורה מציינת כי הללו ניחנו בכישרונות מיוחדים למלאכות הנדרשות, ועם קבלת התפקיד מילא אותם ה' ברוח חכמה אלוקית לביצוע מושלם ומדוקדק של מקום השראת השכינה.

ה"נציב מוולז'ין" בפרושו על הפרשה, התייחס להדגשה הנדירה הזו של שני האומנים וציון כישרונותיהם המיוחדים באומרו כי האנשים הנזכרים לאורך כל התורה אינם אנשים רגילים אשר התחברו לתפקידים במקריות. למעשה אחרים אינם יכולים לעשות את תפקידם. לדבריו, כל איש ואיש יועד ונברא לאותה שליחות אלוקית שאותה הוא היה צריך למלא: משה להנהגת העם והורדת התורה, אהרן לתפעול המשכן ולכהונה ובצלאל ואהליאב לבניית המשכן. המיוחד והנפלא בהם הוא שהם גילו את ייעודם וביצעו בדיוק את השליחות הייחודית שלשמה נשמתם נשלחה לעולם ובזכות זה זכו לתפקיד משמעותי ולזיכרון לעולמי עד!

בהמשך לאותו רעיון, הפרשה מציינת כי הייתה בקרב העם התגייסות כללית המלווה בהתרוממות רוח במטרה לסייע בבניית המשכן, וכי רבים מבני העם התנדבו ותרמו את רכושם ואת מרצם כדי לאפשר את סיום המלאכה ככתוב "ויָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות פרק לה פסוק כא). הרמב"ן מסביר ש"נשיאות לב" פרושה "גילוי הכישורים החבויים והגנוזים באדם". בזמן שבני ישראל היו עבדים במצרים, נבצר מהם ללמוד מלאכות שונות ולפתח את כישרונם ואישיותם. פרוש להיות עבדים אינו רק שגופם משועבד, עבד אינו יכול לדעת מי הוא באמת כי גם רוחו ונשמתו משועבדת לאחרים. אולם כעת, השאיפה הגדולה של בני החורין לתרום למלאכת המשכן חשפה כוחות יצירה ייחודים, שהיו עד לאותה עת נסתרים ובלתי ידועים, וכך ניתנה האפשרות לאומנים, ליוצרים, לבנאים ולשאר אנשי המקצוע לגלות את כישרונותיהם. בנוסף, האתגר המשותף ותחושת ה"ביחד" עזרו לכלל העם לחשוף את המידות השונות של כל אחד ואחד כדוגמת חריצות, נדיבות ואכפתיות. אותו תהליך הכרות עצמית ויציאה מעבדות, שזכו לה אבותינו בפרשה, יכול להוות השראה גם לנו.

חכמים אומרים במסכת ברכות (דף סא עמוד א) " תנו רבנן הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה ". אם נבחן את שבעת מיליארד האנשים שחיים כיום בעולם, לא נגלה אף אדם שזהה במדויק לשני. הגמרא אף מצינת על גדולתו של הקב"ה, שברא את כל בני האדם בדמות אדם הראשון, ועדיין אין אחד דומה לחברו. פרוש הדבר לפי הכתוב לעיל, ואנו רואים זאת בחוש, כי השוני אינו רק בצורה החיצונית, אלא גם במהות הפנימית ובאופי. אף אחד לא שווה לחברו, ולכל אחד ואחד יש מיוחדות משלו: נוצר בצורה מיוחדת, עם אופי מיוחד, תכונות מיוחדות, כוחות נפש וגוף מיוחדים, וכו. ה"מטען הגנטי" הייחודי עמו נולדנו, יחד עם הסביבה ונסיבות חיינו (הורים, מגורים, חינוך), ניתנו לנו בהשגחה פרטית ע"י הבורא.

בגמרא מסכת נדה (דף ל עמוד ב) כתוב " דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל ומונח ידיו על שתי צדעיו שתי אציליו על ב' ארכובותיו וב' עקביו על ב' עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו". הגמרא מספקת לנו תיאור ציורי על המקום ממנו כולנו באנו – רחם אימנו. פרוש הפסוק האחרון הוא כי גם ייעודו הפרטי של כל אדם ואדם, תכונותיו ומעלותיו, ניסיונותיו ומאורעותיו – כולם נסתרים בתוך התורה. את אותו חלק בתורה השייך לנשמתו מלמדים את האדם בטרם בואו לעולם ואחר כך משכיחים זאת ממנו. לא אחת קורה לנו שאנחנו מבצעים פעולה מסוימת חדשה, פוגשים אדם חדש או נמצאים במקום שזר לנו ומשהו בתוכנו מרגיש שם נוח ומוכר. פרוש הדבר שאנחנו מתחברים אל אותה נקודה פנימית ומוכרת מימים ימימה. בבסיס האמונה שלנו אנחנו טוענים כי בכל אחד ישנו "חלק אלוקה ממעל", כלומר הנשמה שיש בנו היא ממש חלק ישיר מהקב"ה בכבודו ובעצמו. בעצם גילוי הכישרונות הייחודיים שניתנו לנו אנחנו מביאים לידי ביטוי וחושפים עוד טפח מהשגחתו, תכניתו ותכונותיו של הבורא.

כשאדם בא לעולם הוא מאבד הכול. הוא שוכח מניין בא, שוכח את מהותו האמתית, אינו מכיר את כוחותיו ואינו מודע ליכולת האדירה הגלומה בנפשו. וכך, בעודה מושמת בתוך גוף בשר, ניצבת הנשמה של כל אחד מאתנו בפני האתגר המרכזי שלמענה הגיעה לכאן – למצוא את האבדות שלה, כלומר את כל אותם דברים שעלינו לעשות ושאיתם כבר נפגשנו אי שם באותם תשעה ירחי לידה. על הנשמה לשוב ולשוטט, לחקור, לשאול ולדרוש אחר מה שעליה לעשות בעולם הגשמי והעכור הזה.

אם כך כל אדם בריא בנפשו צריך לשאול כיצד נוכל לגלות מה האבדות הייחודיות של כל אחד מאתנו בעולם, איפה מתפרסם המידע הזה ומה עלינו לעשות כדי לקבל את התשובה? האמת היא שהתשובה לשאלות אלה אינה פשוטה מאחר שאנחנו לא באמת מכירים את האישיות האמתית שלנו ויכולים לזהות ולהבדיל בינה לבין האישיות המזויפת, השכבות והקליפות שהתלבשו עלינו לאורך כל השנים.

לגבי אהרון הכהן, בצלאל בן אורי, ואהליאב בן אחיסמך, אנו רואים כי מלאכתם הייתה "קלה". הקב"ה מצביע למשה עליהם ומגדיר במדויק את תפקידם. גם משה עצמו מוצא את ייעודו מפי הבורא במעמד הסנה הבוער על הר סיני. אך אנו, בעולם שבו השכינה מוסתרת ואינה דוברת במפרש, ואין לנו נביאים כמשה שיכולים לתרגם מסרים, איך נדע מהי השליחות האישית שלכבודה נבראנו?

שאלות חשובות אלה מעסיקות את המחפשים קרבת אלוקים ואת התרים אחר האמת, והן מעידות על הבנה בסיסית וחשובה של השואל אותן שחייו אינם מקרה וכי לא נגזר עליו לחיות חיים שגרתיים ואפורים ללא משמעות. חז"ל מלמדים אותנו שאין דבר משמח ומספק יותר מאשר להתקרב ולגלות את היעוד שלנו בעולם וכי מי שמשכיל ומצליח לפעול ולממש את כישרונותיו הגנוזים הוא המאושר באדם. הפרשה הנוכחית, שרובה ככולה ממשיכה ועוסקת במלאכת בניית המשכן במדבר, נותנת לנו צוהר לחשיבה מחודשת והתבוננות באותן שאלות.

אדם צריך לומר שבשבילו נברא העולם ולנסות לפענח את אותה השליחות מיוחדת שלכבודה הוא נולד. תוכננו על ידי הבורא בכוונה תחילה כדי לסייע לנו לבצע את אותה שליחות ייחודית שאף אחד אחר לא יוכל לעשות אותה במקומנו. ההכרה באחריות הגדולה הזו ובעובדה ש"בשבילי נברא העולם" גורמת מצד אחד לתחושה צודקת של חשיבות עצמית ולשמחה על עצם העובדה "שמאמינים בנו שם למעלה", וכראייה לכך שלחו אותנו אל העולם הזה לבצע משימה כלשהיא, ומהצד השני לתחושת רצינות ואחריות משום שאסור לנו להעביר את החיים בהבל וריק ובמרדף סתמי אחר הנאות הגוף השונות בלבד. וזוהי סיבה נוספת מדוע אסור לנו לוותר על המסע לחיפוש המיוחד בנו ולהסתפק בקטנות ובסתמיות.

ישנן מספר עצות והנחיות שיכולות לסייע לנו לגלות את אותו ייעוד נסתר ואת אותה משימה שבעטיה אנחנו נמצאים כאן בעולם:

1. קיום אורך חיים נורמאלי ונורמטיבי – את זאת לומדים מהמצווה הראשונה בתורה והיא "פרו ורבו" היינו, משפחה וילדים. בעידן הפוסט-מודרני בו

אנו חיים בו נשברו כבר כמעט כל הכללים ונשחטו רוב הפרות הקדושות, לא מיותר להזכיר ולהיזכר שתפקידנו בעולם הוא קודם כל לבנות בית חם ואוהב עם זוגיות יציבה, לגדל ילדים שמחים ובריאים בנפשם, ולפרנס את עצמינו בכבוד וברווחה. לפני שאנחנו מחפשים את האמירה הייחודית שלנו ואת המעשה שישאיר את חותמנו על העולם לנצח נצחים, כדאי שנדע שהרצון הבסיסי ביותר של הקב"ה הוא שנקיים את אותם הדברים הבסיסיים ביותר. כן! משכנתא, החלפת חיתולים באמצע הלילה, מאמץ לטובת הפרנסה, השתדלות אינסופית לטובת שלום בית – זה היעוד והתפקיד העיקרי שלנו! מי שזוכה לקיים את הדברים הנורמטיביים האלה כבר מממש חלק ניכר מייעודו. כשהנורמאליות והנורמטיביות שרויות ברוב שעות פעילותינו, הדבר משאיר מרחב גדול בזמן, פתיחות במחשבה, ויכולת ביצוע שמאפשרים את הבסיס לחיפוש של ייעודינו.

2. הקשבה לנטיות הלב שלנו – באופן טבעי כל אחד מאתנו נמשך לדברים אחרים. האחד אוהב לנגן בגיטרה, השני לכתוב תוכנה במחשב, והשלישי ללמוד גמרא. אותם דברים שאנחנו אוהבים, שאנחנו טובים בהם ושעושים לנו נעים וטוב, אינם מקריים. הנשמה שלנו מנסה לדבר אלינו דרך כל אותן נטיות ורצונות, ולכן חשוב שננסה להקשיב למה שבאופן הכי טבעי והכי זורם "בא לנו לעשות". כך לדוגמא, מי שאוהב ונהנה ממוזיקה צרפתית, שיפתח נטייה זו בשמחה. מי שנמשך ואוהב לבשל לאחרים שילך להיות טבח. האהבות שלנו אינן מקריות. כמובן שאסור להתבלבל בין נטית לב חיובית לבין התאוות שהיצר הרע נמשך אליהן. לכן ישנם את גבולות ההלכה שעוזרים לנו לתחם ולקבוע מה נכון ומה לא. הבעיה הגדולה שלנו בבואנו לזהות את הנטיות הטבעיות שלנו היא שמרוב בלבולים והסחות דעת קשה לנו להסתכל בראי ולדעת מי אנחנו באמת והאם הליצן שמביט בנו בחזרה אינו תוצר עצוב של לחצים והשפעות חברתיות. אנחנו באמת אוהבים לנגן ולהצטיין בלימודים או שזה קולה של אימא שמייחלת לבן עו"ד/רופא/רואה חשבון? באמת חשוב לנו לטייל בעולם אחרי הצבא או שזהו צו חברתי שהתקבל? אנחנו באמת רוצים לגור במקום מסוים ולענוד שעון מדגם יוקרתי או שבסמל הסטטוס אנו בעצם חפצים? וכו' וכו'.

3. התמקדות דווקא במה שקשה לנו – הקב"ה כל הזמן מדבר אלינו דרך המאורעות שקורים לנו וכל שעלינו לעשות הוא לפקוח את העיניים ולקלוט את המסרים. מי שלא מבין זאת חווה את העולם כרצף ארוך של קשיים, בעוד מי שמשכיל לשנות את גישתו מבין שהסבל שלנו אינו סתמי. בד בבד עם הקשבה למה ש"בא לנו בקלות", אומר האר"י הקדוש, כי במקומות בהם אנחנו נתקעים, מתקשים וסובלים, מסתתרת אמת שעלינו לפענח וללקט. כך לדוגמא, אדם שמידת הכעס דומיננטית אצלו והוא מוצא עצמו ממורמר וכועס על

אשתו/ילדיו/הבוס/ראש הממשלה – עליו לדעת שככל הנראה עליו להתרכז ולהתמודד עם מידת הכעס, להיות רגוע ולקבל את המתרחש בשלוות נפש. דוגמא נוספת היא אדם שמוצא עצמו מקנא בסובבים אותו. עליו לזכור כי משימתו היא לשמוח בכל אשר קורה לו מבחינת "איזהו העשיר השמח בחלקו". הדבר נכון גם ביחס לקשיים מוחשיים בענייני העולם הזה. כך לדוגמא, מי שפרנסתו קשה עליו צריך לזכור שככל הנראה הוא מקבל רמז שעליו לתקן את הגישה ביחס לכסף או ביחס לתפיסת עולמו על אחריות ולא ליפול במלכודת של עצבות ומחשבות טורדניות, ומי שמתקשה במציאת זיווג צריך להתחזק באמונה שהכול לטובה ושבעזרת שילוב בין השתדלות ותפילה בן/בת זוגו מחכה לו ממש מעבר לפינה ולא לשקוע בייאוש וברחמים עצמיים. הנטייה הטבעית שלנו היא לברוח מהתמודדות עם מה שקשה ומאתגר אל הקל והנוח, אולם זוהי טעות, שכן, כאמור, דווקא בהתמודדות נחשף הכוח הגנוז שקיים בנו.

4. האם העשייה שלי חיובית? כלל אצבע אמיתי מחייב הוא לשאול את עצמנו ביחס לכל פעולה שאנחנו עושים - האם יש בדבר משום להיטיב גם את מצבו של אדם אחר או שבעצם אנחנו עושים ומחפשים זה רק את האינטרס והתועלת האישית? היכן שאנחנו תורמים לזולת, פרושו שיש שם ניצוץ אמיתי ושפעולתנו רצויה ומבורכת. אדם לא צריך לעזוב את עולמו ולהתנדב לרפאות חולי המלריה באפריקה כדי להיות אדם משפיע ונותן. כדי שנקיים את תפקידנו, די לנו אם נלך לעבודה עם חיוך ונזכור שאנחנו מתאמצים כדי לפרנס את הגוזלים שלנו בבית, שנתרום מעשר מבלי לבלף ולעגל פינות ושנהיה אדיבים לסובבים אותנו. מקצוע נכון הוא מקצוע בו נותנים לחברה ולא רק לוקחים. אפשר להיות רופא שמציל חיים, אפשר להיות אומנים, כפי שהפרשה הנוכחית מלמדת אותנו, ואפשר אפילו להיות מנקי רחובות - כל עוד המחשבה היא איך אני תורם לחברה. ברגע שאנחנו פועלים משיקולים של אגו אנחנו מאבדים את הקשר עם הבורא ועם נשמתנו - "אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד", ולכן מוטב אפילו לגדול הרופאים לפרוש או לחפש תעסוקה אחרת אם הוא מונע מכסף או מהאדרת שמו ולא מטובת מטופליו.

התרבות המערבית של ימינו ותהליך ה"גלובליזציה" מנסה "לשטח" את הייחודיות שלנו. הפרסומות שוטפות את המוח עד שכמעט כל אדם בעולם, מהעובדים בשדות האורז בסין ועד לאנשי העסקים המפולפלים במנהטן, כולם רוצים לשתות את המשקה השחור ("טעם החיים" למי שתמה בשביל מה הוא נולד), לנעול וללבוש את אותם המותגים ולהתהדר באותה תסרוקת של הכוכבן המזדמן. האינטרנט מאפשר לבקר בקניון בלוס-אנג'לס כאילו הינו במקום 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. פלאפונים, דואר אלקטרוני, מבזקים (SMS) אינם נותנים מנוח. אבדנו את הייחודיות,

את הפרטיות, ואת הזהות העצמית בעבור חופן דולרים.

דווקא סיפור פרשת השבוע הנוכחית צריך להזכיר לנו שאנחנו לא זהים וגם לא צריכים להיות כאלה. לכל אחד יש כישרונות ואיכויות משלו ודווקא אותם עליו לחשוף. יש כמובן מקום לאחדות, אבל לא לאחידות. מעל ומעבר לכל שנכתב כאן, יש לזכור כי הקב"ה ברא את האדם בצלמו, ולכן תפקדנו העיקרי הוא להדמות לבורא גם בפועל במעשינו. חז"ל מתארים זאת בצורה המוחשית ביותר באומרם כי "מה הוא (הקב"ה) רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון, וכו'". פרוש הדבר הוא שהמעשה הנכון והרצוי ביותר שעלינו לעשות הוא להתנהג ברחמים, סבלנות, נתינה ואיכפתיות, כפי שנוהג הקב"ה בבריאתו. המדרגה הגבוהה ביותר שיכול להגיע אליה אדם הוא ממש להיות בפועל במעשיו היום-יומיים אותו "צלם אלוקים".

המסע פנימה בהבנת הייעוד, אותו "לֶךְ־לְךָ" שאמור להיות לכל יהודי מאז אברהם אבינו, מתחיל בשאלה הבסיסית, אך הכי נחוצה - מה תפקידי בעולם?

פרשת פיקודי – שמחה ועצבות

זכינו השנה, בשנה מעוברת ובה שני חודשי אדר. השבת פרשת פיקודי היא "שבת מברכים" ערב ראש חודש אדר ב'. בגמרא (מסכת תענית דף כט עמוד א) כתוב "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", דוד המלך כותב בספר תהילים (פרק ק פסוק ב) "עבדו את השם בשמחה, באו לפניו ברננה". בתורה בספר דברים (פרק כו פסוק יא) כתוב "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך", ובליקוטי מוהר"ן (חלק ב-כד) מדגיש הכתוב כי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". כך אולי בעקבות כפילות החודשים שמחתנו תוכפל. שאלת השאלות היא איך הזמן, ובמיוחד תקופת אדר, בפסיביות בה הוא מתנהל, ישרה עלינו שמחה? האם אפשר לשמר את השמחה לאורך זמן? האם השראה זאת אמורה להשפיע על הנפש בפנימיות או בחיצוניות או בשניהם? בתורה הקב"ה לא דורש שום דבר שאין ביכולת האדם לקיימו, ולכן החזרה וההדגשה המיוחדים האלה על מעלת השמחה במספר מקומות בתורה יחד עם דברי חז"ל ואחרונים, מעידה שזהו אתגר שכולם בהחלט יכולים לעמוד בו.

עולם הספרים היהודי מלא בהתייחסויות והמלצות של אבותינו ורבותינו לאורך כל הדורות להיות בשמחה, תוך הדגשה למעלתה וחשיבותה בחיים. ואכן, אין דבר שאנחנו רוצים יותר בעולם הזה מאשר לשמוח! כל אדם שאוחז מעט בשפיותו חושב ומרגיש זאת בכל רמ"ח אבריו. אם יש משהו שכל בני האדם שותפים לו ללא יוצא מהכלל הוא ברצון לקצת נחת ושאיפה לאושר ושלווה. ובכל זאת, לפי ראות עינינו, המציאות מחייבת את השאלות למה זה כל כך קשה? ועוד, למה מרבית האנשים נמצאים רוב הזמן במוזה מסוג של כבדות ולאות, אשר גם אם לא ניתן לקרוא להם רשמית כ"עצבות" וכ"דיכאון", היא (המוזה) ההפך מהלך הרוח הפנימי של קלילות, עליזות וחיוניות שאותם באמת הם מחפשים ומייחלים לעצמם?

השמחה היא מוסג רוחני ושורשו בפנימיות האדם. עקב כך, המסקנה המתבקשת היא כי השמחה היא משהו שאפשר להתאמן עליו והוא לא קשור לנסיבות חיים חיצוניות או לתכונה מולדת. על פני השטח כולם רוצים לחשוב אחרת: לדוגמה: הפסדתי כסף בבורסה למניות – אני עצוב. חברה עזבה אותי ללא התחיבות ליחסים ארוכי טווח – אני עצוב.רוב רובן של צרות האדם שורשן בעצבות, ומתוקף כך הוא לא מתהלך ומתנהל בשמחה. הדבר משפיע ישירות על האפשרות ושניתנה לו למלא את תפקידו הייחודי שהקב"ה נתן לו עם חיוך, או כפי שניסח זאת משה רבינו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח מ"ז) (ראה מכתבי לפרשת ויקהל תשע"א בנושא השוני והתפקיד).

היום נראה כי העולם מעט השתגע ומחפש את השמחה במקומות הלא נכונים, ולכן הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב" שבא לאחר בילוי מסעיר, ארוחה במסעדה טובה, או אפילו לאחר שקבוצת הכדורגל האהובה זכתה באליפות. שמחה מהסוג הזה היא זמנית, חלקית ופגיעה, בעוד שמחה אמתית במובן הכי טהור של המילה היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא אינה תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, אינה תלויה בכבוד מקבלים מאחרים, בחופשה סקי שנתית, במשכורת שמנה או בזכייה בפיס.

איפה הבעיה? מדוע קשה למצוא את המעיין שיעריף עלינו שאיפה פשוטה ולגיטימית להיות מאושרים בבפנים לטווח ארוך? לדעתי, הצעד הראשון שיש לעשות בדרך לאותה שמחה נכספת היא להכיר בעובדה שעל המציאות החיצונית כמעט ואין לנו שליטה, בעוד המאבק היחיד הוא על מה שמתרוצץ לנו בתוך הראש. מחר בבוקר, חס וחלילה יכולה להיות חס ושלום מלחמה, תאונה, רעידת אדמה, מיתון וכדומה. לנו, אין שום שליטה על הדברים האלו, ולכן אל לנו לבזבז אנרגיה וזמן יקרים בפחדים ודמיונות. המילה "בשמחה" באה מהאותיות "מחשבה". פרוש הדברים הוא שאיכות החיים הפנימית שלנו לא תלויה בשום משתנה חיצוני – טוב או רע. האושר שלנו תלוי במחשבות שלנו על עצמינו ועל העולם.

שמחה אמתית קיימת אפילו כשנלקח מאתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכול ממנו ולפיכך הכול לטובה. שלמה המלך החכם באדם כותב בספר קהלת (פרק ז פסוק א) "טוב שם משמן טוב, ויום המות מיום הולדו". מפסוק זה נלמד כי יום המוות, היום בו האדם מגיע לעולם האמת, טוב יותר מיום ההולדת. רוב האנשים בעולם חוגגים את יום ההולדת בשמחה מרובה, אך מעדיפים לשכוח את יום המוות של יקירהם. כל עוד נדמה לאדם שגורלו נתון בידו, חסרה לו שמחת חיים מאחר שתדיר הוא חרד מפני הבאות והעצבות שורה במעונו הפנימי והחיצוני, הרוחני והחומרי. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שהאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. ויותר מכך, העצבות היא כמעין מסך שחור השרוי מול עיני האדם מסתיר ולא מאפשר לו לראות את האמת האבסולוטית והרחוקת טווח של הטוב הצפון לו. שלמה המלך במשלי (פרק טו פסוק ל) מייעץ "מאור עינים ישמח לב". מאור עיניים קיים אך ורק כאשר העיניים פקוחות ולא חסומות על ידי העצבות. המציאות החיצונית התגברה ושכנעה שהטוב לא קיים.

השם של חודש אדר מרמז על נקודה זו בדיוק – א' דר, כלומר בחודש זה (אולי

בצורה חזקה יותר מבשאר החודשים) ניתן להרגיש את האלוקים (נמשל באות א') נוכח (המילה דר = גר). ההכרה שהכול מאת הקב"ה, וכל שקורה הוא לטובת האדם (גם אם בעינינו זה נראה אחרת), משחררת ומשמחת ביותר! מי ששרוי בעצבות, בעצם בהרגשתו ובמעשיו מתלונן על הקב"ה ואומר לעצמו שהבורא טועה, שהוא לא בסדר ושהוא לא נותן מה שמגיע לו. עניינו של חג פורים המתקרב והולך הוא בדיוק להסיר את אותו ההסתר מהמציאות החיצונית, ולכן נקראת המגילה "מגילת אסתר" – גילוי ההסתר. פרוש הדברים הוא שבחודש אדר בכלל ובחג פורים בפרט, בכוח האדם לגלות את הטוב שכבר קיים והוא עצם את עיניו מלראותו.

ההסתרה גורמת לנו לחשוב שאין מי ששומע ומאזין לתפילתנו או שמא שאנו נתונים לחסדי הגורל העיוור והאכזר ואין משמעות וסדר בבריאה. על הפסוק במשלי אומר המפרש "מצודות דוד", "אין שמחה כהתרת הספקות", ואכן קבלה והפנמה שיש בורא לעולם ושיש משמעות לחיינו מגרשת את אותן הספקות ומאפשרת לנו להתחיל ולשמוח באמת.

בן זומא בפרקי אבות (פרק ד משנה א) שואל: "איזהו העשיר?". התשובה שרובם היו נותנים, מתוקף היות האדם שבוי בעל כורחו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", והיא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, הוא עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", מבלה במועדונים ה"נכונים" ולובש את המותגים העדכניים. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה – "איזהו העשיר? השמח בחלקו . . . אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא." כלומר על מנת להרגיש עשירים האדם אמור להיות שבע רצון ממה שיש בעולם הזה, או ממה שביכולתו להשיג תוך מאמצים סבירים ומתאימים לו. התפיסה האוניברסאלית לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים ייחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא ייחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אם כך אדם עשיר מפני שהוא עצמו באמת עשיר ולא מפני שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט. חשוב כמובן לזכור שהעושר והאושר לא מתייחסים רק לכמות כסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר.

מדוע האדם עסוק במחשבות טורדניות של מה יש לו ועד כמה הוא רחוק ממה שהוא רוצה שיהיה לו? התבוננות פנימית מגלה כי הטבועה באדם תכונה לראות את "חצי הכוס הריקה" ככתוב בספר בראשית (פרק ח פסוק כא) "יצר לב האדם רע מנעריו". האדם מעביר אנרגיה וזמן רבים מידי בקיטורים, במחשבות ובדיבורים על מה שחסר ועל מה שאין לו, וכוח ההרגל משכיח ממנו את הטוב שישנו. מושג

בסיסי מאוד מדבר על "חוש הכרת הטוב". משמעו להפך את המשקפיים איתן אנחנו מסתובבים בעולם ולסגל מחשבות חיוביות במקום השליליות. במקום לראות את מה שאין להתחיל לראות את מה שיש - לראות את חצי הכוס המלאה.

למרבה האבסורד, כשסוף סוף משיגים את מה שחפץ הלב, בדרך כלל, תחושת הסיפוק שחווים קצרה ביותר ומיד מתחיל הקול הפנימי לכרסם ולספר על כל הדברים שעדיין לא השיג. חשוב לחיות בהבנה ששום דבר אינו מובן מאליו. אין דבר כזה "מגיע לי". ברגע שמקבלים דברים כמובנים מאליהם לא יודעים להעריך את הדבר עצמו ואת מי שנותן לנו אותם. מדרש רבה על ספק קהלת "אמר רבי יודן בשם רבי איבו איו אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו". חז"ל כבר הציצו לנפש האדם והבינו כי אי אפשר להגיע לסיפוק חומרי.

החיים הם לא בדמיונות בהקיץ על האושר הנכסף שמחכה לנו בעתיד או שהיה לנו בעבר. בתקופת התיכון, רבים חושבים על כמה קשה וכמה טוב יהיה לסיים עם הבגרויות והלימודים (רק אח"כ רוב האנשים מביטים אחורה בערגה ונוסטלגיה ונזכרים "בתקופה היפה בחיים"). בצבא, אנחנו מקטרים על התנאים ומחכים בקוצר רוח לאזרחות. באוניברסיטה קשה ולוחץ ומייחלים לתקופת העבודה והעצמאות. סוף סוף כבר מוצאים עבודה טובה וראויה, מקטרים על התנאים, על הבוס, על השעות וכו', וכו', וכו'. נראה כי היכולת הפשוטה לעצור ולהודות על מה שיש כאן ועכשיו הולכת ופוחתת. יש אשליה מתוקה שאומרת: "אילו רק היה לי... אז הייתי באמת שמח ומאושר". מדובר בדמיון מתעתע של "הגשמה" ו"שלמות", אשר נגרר אל תוך החיים ומעורר תסכול פנימי עצום. תחושת החסר מתמדת ורצון לברוח אל עולם הדמיון מתעוררת שוב משום ששם תמיד חם ונעים. רצונו של הקב"ה הוא שנחייה בעולם הזה ולא בעולם הדמיונות כמו שכתוב בדברים (פרק ל פסוק יט) "ובחרת בחיים". מצפים מאתנו שנהיה מאושרים כבר עכשיו, שנהנה מכל דבר ודבר שיש לנו, בין אם זה מעט, ובין אם הרבה.

מעבר לחוסר באמונה ולראייה של חצי הכוס הריקה, לפי דברי חז"ל, השורש לעצבות מתחיל באגו ובגאווה. כשאדם מלא בעצמו וחושב שהדברים צריכים להתנהל בדיוק לפי רצונותיו ומחשבותיו נכונה לו לרוב אכזבה. אנשים הלוקים במידת הגאווה מועדים הרבה יותר להרגיש תסכול וכעס משום שבעולם יש עוד אנשים ולא תמיד "מתיישרים לפי החליל שלנו". אותו תסכול מביא בסופו של דבר לעצבות ולייאוש. אם כך, הפתרון לעצבות הוא לשרש את האגו להבין שהוא לא מרכז העולם.

גזלנית ושודדת נוספת של השמחה בחיינו היא תרבות השפע והחומר שקיימת בדור הזה. אולי זו רק התרפקות נוסטלגית ודמיונות, אבל דווקא בעבר, כאשר היה פחות חומר ופחות תחכום, כאשר היו גם "סתם" עובדים ולא כולם היו "מנהלים גדולים" וכאשר היו יכולים ללכת ברחוב בראש נקי ולא להיות זמין בכל רגע ורגע, דווקא באותה הפשטות היה משהו נקי ורגוע יותר. מעבר לכך, נראה כי בדורות הקודמים האנשים היו קרובים יותר אחד לשני, חרף העובדה שאמצעי התקשורת היו פחות מפותחים.

האדם הוא יצור חברתי, וככזה הוא זקוק לחברה ולחברים. האדם נוצר בצורה כזו שהוא לא יכול להגיע לשמחה לבד מבלי שתהיה לנו אינטראקציה אם אחר או אחרים כמותו. מי שאומר "אני לא זקוק לאף אחד, אני יכול לבד" משקר לעצמו ככתוב "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית פרק ב פסוק יח). זו גם אחת הסיבות העיקריות מדוע אנחנו נמשכים לבני המין השני וכה משוועים להקים בית ומשפחה. נראה כי משהו מזה הלך לאיבוד בשנים האחרונות. הגמרא במסכת סוכה (דף כה עמוד ב) אומרת "אין שמחה אלא בחופה" ובמציאות של היום, רמת הגרושים בעולם ובמיוחד במרכז הארץ עלתה חדות – אין האדם המודרני מסוגל לחיות בזוגיות מתמדת. ומחוץ לבית, אם בעבר בין הבתים הפרטיים חצצה לכל היותר גדר צנועה, היום כל וילה מקיפה עצמה בחומות, מצלמות וכלב מרייר וחושף שיניים – העיקר להסתגר ולהתרחק ממפגש וקירבה חס ושלום. בעבר לפני דור הסלולארי, יכולנו "לנחות" על חבר או בן משפחה ולהעביר עמו ערב בנעימים. היום כדי לתאם פגישה עם חבר צריך לפתוח יומנים ולנסות לאתר זמן פנוי בין שלל המשימות. האדם צריך חבר אמיתי ולא דמויות וירטואליות בפייסבוק המוגדרים כ"חברים" ושאולי לא פגש וגם מעולם לא יפגוש. כדי לשמח אנחנו זקוקים לאמת אמתית ולא לדומה, מזויף, קר ומלאכותי. הריחוק וההסתגרות האלה הם הפך הדרך ליצור קירבה אנושית, שכה חיונית לשמחה אליה אנו מייחלים.

בהמשך הרעיון לעיל, אחד בדרך להשיג את האושר הנכסף הוא בלעשות טוב לזולת. אין דבר משמח יותר מלראות אדם אחר שמחייך, נרגע, מחכים, או גדל בזכות מעשה שנעשה עבורו. כל יהודי הוא צינור של השפע הזורם מהקב"ה. דרך כל אדם, בייחודיות הנתונה רק לו, עובר הטוב הלאה לעולם, ולכן אם לא מעבירים לאחרים את הדברים הטובים שחווים, מרגישים ולומדים, האדם עושה סתימה בצינור ויכול לגרום לפיצוץ. לתת, לחייך, לפרגן, לוותר – זה בהתחלה נראה קשה והפוך לכל מה שהתרבות הנוכחית מחנכת אותנו לעשות, אבל אין אושר ושמחה גדולים מאלה למי שמקבל יחס זה ובראש ובראשונה לנותן!! ולכן העצה הטובה ביותר לאדם בדיכאון

היא להפסיק להתעסק בצרותיו ובאופן מלאכותי לדאוג לצרכים של אדם אחר. הפלא ופלא מובטח לו שהוא עצמו ירגיש טוב יותר.

במגילת אסתר נקרא בקרוב שהפתרון של מרדכי היהודי לגזרות המן היה בכינוס של כל היהודים יחדיו. ביחד הזה יש כוח אדיר של שמחה שיכול לפוגג כל מועקה ולשבור כל גזירה. הנביא ישעיהו כותב ביחס לגאולה: "כי בשמחה תצאו", ונשאלת השאלה מה החידוש? הרי ברור שכשיוצאים לחרות משתחררים מכל הצרות והופכים להיות שמחים! התשובה היא שלא רק שנהיה שמחים בגאולה, אלא שהדרך להגיע אליה היא על ידי שמחה.

פרשת ויקרא - מנהיגות וטעויות

בפרשה, מתוארים הקורבנות שמקריב כל אדם שחטא על פי חומרת מעשיו, תפקידו ודרגתו. גם "לגדולים" שבתוך העם ללא יוצא מין הכלל, התורה מוסיפה פסוק המתאר את ההתנהגות של נשיא שנתפס בקלקלתו - "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה, בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם...וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ" (ויקרא פרק ד' פסוקים כב-כג).

המקור בגמרא (מסכת הוריות דף י עמוד ב) כותב "תנו רבנן 'אשר נשיא יחטא' אמר רבי יוחנן בן זכאי אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, אם נשיא שלו מביא קרבן צריך אתה לומר מהו הדיוט? ואם על שגגתו מביא קרבן צריך אתה לומר מהו זדונו?" רש"י והרמב"ן מביאים את דברי הגמרא ומפרשים את המילה "אשר" שהיא למעשה "לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו" ומיקוד הוא בתוספת הדיבור "נותן לב". אור החיים על הפסוק מביא את הרמב"ם שכותב להלכה (ספר הקורבנות הלכות שגגות פרק טו הלכה ח) "נשיא שעשה עם הצבור בהוראת בית דין הרי זה מתכפר לו בכלל העם. שאם היו בית דין הם שהקריבו על שגגתן כל העם והמלך פטורין מן הקרבן כמו שביארנו. ואם היו העושים על פי בית דין הם שחייבין בקרבן והיה המלך מן העושים. הרי זה מביא שעיר ששעיר נשיא במקום כשבה או שעירה של הדיוט הוא עומד". והספורנו מסכם על הפסוק ולמעשה מאיר את עינינו לעובדה "כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאמרו 'וישמן ישורון ויבעט' ואמר בו ואשם שמעצמו יכיר עונו"

במציאות כזו שבה הנשיא מוכן להודות בחטאו ולהביא קורבן כדי לקבל מחילה, ודאי שנתיניו ימנעו מעשיית חטאים במזיד. מנהיג הפועל כך מחדיר אמות מידה מוסריות חדשות לחברה. על ידי דוגמא האישית, בלקיחת אחריות, המנהיג למעשה אומר שהחטא והטעות נובעים מחולשתו האנושית, ובזכות ההתמודדות עם טעויותיו הוא מלמד את העם לבוז לגאווה המזויפת הטורחת להוכיח ש"אני בסדר" בכל מקרה ומצב. היכולת לומר "טעיתי" בפומבי היא גדולה ועצומה. המנהיג במקרה הזה לא מגלגל את האחריות הלאה ממנו, אלא מתמודד עם אנושיותו ומכה על חטא, ובכך בעצם מוכיח גדלות רוח. עם הרואה כיצד מנהיגיו מוכנים להודות בפומבי בטעויותיו, לבקש עליהן מחילה ואף להביא קורבן כפרה – יסיק מכך מסקנות מבורכות. הוא ילמד כי אין בושה בעשיית תשובה, הוא יבין כי גם המנהיגים הם בני אדם עם חולשות אנושיות ויושפע מאומץ ליבם להודות בחטאם ולעשות חשבון נפש מבורך.

אבל המציאות היא אחרת. קל לעם לראות את התנהלות מנהגיהם ולבקרם, ומובן שרובם צריכים להתנהג אחרת. אולם האם גם העם רואה ומבקר את עצמו באותה חריפות וחדות? הרי ידוע שמנהיגי העם הם רק בבואה של העם עצמו! כמו ברוב תכונות הנפש, קל הרבה יותר לראות את הקלקול אצל אנשים אחרים, ואז יש את התמיהה איך מישהו אחר לא יודע להודות בטעותו? איך הוא "מתחפר" בעמדתו או שפשוט נשאר לעולם יהיר וגאה? וניראה בפשטות כי העולם כולו הוא מראה אחת גדולה ומה שרואים שקיים בחוץ - קיים בהכרח גם בפנים, אחרת לא מזהים אותו כתקלה. על כך אמרו חז"ל: "ואמר שמואל במומו פוסל", ׁ(מסכת קידושין דף ע עמוד א) והרחיב על זה המצודות דוד וכתב "כל הפוסל – במומו פוסל" (משלי פרק י פסוק יח), כלומר מי שפוסל תכונה של אדם אחר בהכרח פוסל את התכונה שקיימת גם בו עצמו, ואותו קושי להודות בטעויות אצל המנהיגים ואצל הסובבים אותנו, קיים בהכרח גם בנו!

האגו ומידת הגאווה מונעים את האדם מלראות את פגמים הפנימיים שלו ובטח שלא לחשוף אותם לזולת. קשה לאדם להודות על חוסר שלמות שבו ולוותר על התדמית המוקפדת שביקש לשוות לעצמו. שכשאנשים אחרים, בין אם קרובים ובין אם רחוקים, באים עם תוכחה, מיד האדם מסתגר ומחפש תירוצים מדוע הוא צודק והם טועים: "באיזה זכות? תסתכל על עצמך קודם!" – נכון, אבל זה לא מוריד מאמיתות תוכן הביקורת. התגובה הרגשית שמופעלת על ידי האגו והגאווה, גוברת על האמת. יש עוד תכונה מצויה כתגובה והיא בריחה מהרגע והעלמת מה שנשמע – "נעלבתי". עדיף לשכוח ולדחוק את האמת מתחת לשטיח מאשר להתמודד איתה כרגע.

סטטיסטית, הרי לא ייתכן שאדם מסוים יהיה צודק ב-100% מהמקרים. לכן השאלה המתבקשת היא: כיצד זה הגיוני שהוא לא עוצר, מקשיב למה שנאמר ובוחן האם יש אמת בדברים?! מצער לחשוב כי לרוב, האדם לא מחפש את האמת, אלא עוד ליטוף לאגו הפגוע. יש לאדם סנגור מעולה שדואג לשכנע אותו כמה הוא נהדר וצודק, כמו כן יש גם קטגור מעולה שבקלות רבה מרשיע ושופט לכף חובה את הסביבה. אנשים שמרגישים עצמם "צודקים" וחפצים להוכיח לכולם עד כמה צדקתם גדולה, בסופו של דבר הם הקורבנות של עצמם משום שאין עונש גדול יותר מלהיות כלוא בתוך קליפת החשיבות העצמית המגוחכת הזו.

האחריות של כל אדם לתיקון מידותיו בראש ובראשונה מונחת על כתפיו. יחד עם זאת, גם לסביבה בה חי האדם השפעה מהותית על דרכו ועל סיכוייו לצאת "מהמטריקס" – מההרגלים האוטומטים והשלילים. לצערנו, האווירה הכללית

כיום לא תמיד מאפשרת לאנשים, ובייחוד למנהיגים הנמצאים במרכז ההתענינות, לוותר על הגאווה ושאר המרעין-בישין שקיימים בהם ולהודות בפרהסיה בשגיאותיהם. המצב גרוע עד כדי כך שאפילו בחדרי חדרים כשהם לבדם, יהיה קשה עליהם להודות באמת כי אז הערכה העצמית שלהם בעצמם תרד.

במקרים אחרים, כשנראה מנהיג שרוח הגבורה נצנצה בקרבו והחליט לחשוף את עצמו, יהיו בסביבה גורמים ש"יעוטו על הטרף", ישמיצו, ילגלגו וינסו להרוויח מהדבר הון אישי כזה או אחר. הפחד מהערה מלגלגת או צינית גורם להסתגרות ולהתגוננות בשל מעשים שנעשו והחלטות שהוחלטו גם אם יודעים שהם שגויים. אפשר לראות את זה היטב בפוליטיקה, בתוכניות ריאליטי, בספורט ובמקומות עבודה מסוימים. במערכת יחסים לקויה, החולשה והקלון של צד אחד גורמים באופן מוטעה לצד השני להרגיש טוב יותר. אנשים שמחפשים את החולשות של הזולת ומתמקדים בהן משולים לזבובים. כשם שזבובים נמשכים אל הפסולת ונהנים להיות בסביבתה, כך נהנים מכך אותם אנשים שמתמקדים בחיסרון וב"פסולת" של הזולת. מקור חיותם הוא חרפתם, חולשתם ועלבונם של עמיתיהם וחבריהם. אם נהיה כנים נגלה שבכל אדם קיים איזה זבוב שכזה. במציאות כזו כמעט ובלתי אפשרי להסיר את השריון והמגנים, להיות אדם כן ועניו ולדעת להודות בטעות. כשאדם מרגיש מאוים, אין סיכוי שהוא ייתן לצד העדין שבו לבוא לידי ביטוי. מתוך ההבנה הזו יש לנהוג בסבלנות יתרה כלפי אותם שכבר כן מעזים ומודים בטעויותיהם.

המקרא עוסק לא אחת ולא במעט בקושי האנושי להודות בטעויות ולקחת אחריות. כבר בתחילתו, בפרשת בראשית, מסופר על אדם וחוה בגן עדן ועל החטא כשאכלו מעץ הדעת כנגד הוראותיו הברורות של הבורא. אולם, כשקוראים יותר לעומק, מגלים שהחטא המשמעותי יותר לא היה בעצם האכילה מהפרי האסור, אלא בהתחמקות מאחריות לאחר מכן. כשהקב"ה אימת את אדם וחוה על מעשיהם ושאל אותם מדוע המרו את פיו? התגובה של אדם הייתה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל" (בראשית פרק ג פסוק יב) הוא מאשים את האישה ובמרומז גם את הקב"ה בעצמו על שנתן לו אותה. אחר כך הקב"ה פונה אל האישה והיא עונה "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (פסוק יג). רואים כיצד כל אחד "גלגל את האחריות" ממנו והלאה והאשים גורם אחר. אחת הדעות היא כי הקב"ה היה מוחל לשניים במידה היו מתוודים על מעשיהם, בעוד החטא האמתי שבעטיו הם נענשו, היה בעצם הבריחה מאחריות ואי היכולת להודות בטעות ולבקש סליחה.

לעומת אדם וחוה, על היכולת להודות בטעויות אנחנו לומדים הרבה מדוד המלך.

בספר שמואל ב', דוד שולח לקרב עקוב מדם את אוריה החיתי במטרה לזכות בבת-שבע. למרות שהגמרא מתייחסת ופוסקת כי "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (שבת דף נו עמוד א), עולות קושיות לא פשוטות על דרך התנהגות דוד – מנהיג העם ומלכו. בהמשך מתוארת תוכחתו של נתן הנביא לדוד כפי שהיא משתקפת במשל "כבשת הרש" המפורסם. הנביא מתאר לדוד המלך סיטואציה דמיונית לפיה הגיע אורח אל ביתו של אדם עשיר ובעל צאן רב. במטרה להאכיל את אורחו, עשיר הלך ושחט את כבשתו היחידה של עני העיר (ולא את אחת מכבשותיו הרבות). בתשובה לשאלתו של נתן מה דעתו על המקרה, דוד ענה "בן מוות האיש העושה זאת . . . ועל אשר לא חמל" (שמואל ב פרק יב פסוק ה-ו). ברגע שנתן הסביר לו את המשל והנמשל, דוד הפנים שבעצם הוא נהג בדומה לאותו עשיר, שאך זה עתה שפטו למיתה. הגדולה של דוד, שבזכותה אף ניצל (לא לפני שעבר חיים קשים מנשוא שמירקו את עוונותיו ותיקנו את פשעיו), הייתה שברגע שהבין את האמת הוא לא ניסה להתחמק, ובו במקום "ויאמר דוד אל נתן חטאתי להשם!" (פסוק יג). לקיחת האחריות והמרדף אחר הצדק והאמת האובייקטיבית הנחו אותו תמיד.

בשינוי שאיפת האדם לאמת, התחלת המסע לאותו כיוון חייבת לעבור דרך יצירת סדק באותה חומת הגאווה שהביאה אותו לאן שהוא נמצא שם היום, ולאמירה כנה שאולי הוא לא כל כך מושלם, ושאולי יש עוד מה ללמוד ומה לשפר. היכולת להודות בטעות, להתנצל ולנסות לתקן הן מהיכולות החשובות ביותר בכל קשר שהוא בין בני אדם. לא משנה באיזה סוג קשר מדובר – בן זוג, קולגה, אח, מעסיק, חבר, הורה וכו' – הודאה בטעות חיונית למען רכישת האמון של הצד השני. כפי שמוכיחה הפרשה, כולם מסוגלים לשגות – מקטן ועד גדול, ממלך ועד לפשוטי העם. דווקא ההודאה ולקיחת האחריות הם אלה שמאפשרים למערכות היחסים של הזולת, וכן גם בין העם להקב"ה, לצמוח ולהתבסס על יסודות בריאים. הקב"ה אומר לנו: "מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם" (משלי פקר כח פסוק יג). רק על ידי ההודאה בטעות וחרטה זוכים לרחמים ולאפשרות להתחיל מההתחלה. לא צריך לחכות ליום כיפור בשביל ליישב את ההידורים עם החבר מהמשרד הסמוך, עם הדודה מעפולה או עם השכן מהקומה שלישית.

עוד דוגמא מקראית על גבורה אנושית מופלאה, שהתבטאה לאו דווקא ביכולת פיזית חזקה ובאסטרטגיה צבאית מתוחכמת, אלא ביכולת לוותר על האגו ולהודות בטעות: בפרשת וישב בספר בראשית, יהודה, בנו של יעקב אבינו, היה מספיק אמיץ וחזק לעמוד מול משפחתו ומכריו ולהודות על ההסתבכות המביכה שלו עם כלתו תמר, אותה חשב בטעות לפרוצה, ובצר לו, הלך ושכב איתה בעבור כסף. באופן טבעי ודאי שהיה נבוך מאוד

מהסיטואציה. יהודה שהיה מנהיג ושופט ומכיוון שלא הכיר את תמר בשעת המעשה, דן אותה על חטא של "הרה לזנונים" (בראשית פרק לח פסוק כד), ובית-דינו פסק דין מות בשרפה. לאחר גילוי האמת, השבת כבודה של תמר היו חשובים לו יותר מהאגו, מהאינטרסים, מהכבוד האישי, ומהגאווה ככתוב "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" (פסוק כו). יהודה זכה שעל שמו כולנו נקראים "יהודים". המילה "יהודי" שורשה גם מלשון להודות ולהצביע על האמת, גם מלשון היכולת להודות ולומר "תודה" על מה שאנו מקבלים, וגם מהיכולת להודות על טעויות ולהתנצל.

בעבר, עבודת הקורבנות היוותה חלק חשוב מהעבודה הרוחנית של העם ואפשרה קשר מוחשי עם הקב"ה. המילה "קורבן" בא מהשורש ק.ר.ב (קירבה אל הבורא). אילולא ציווי השם ככתוב בפסוק הפותח לעיל "והביא את קורבנו", לא הייתה דרך אחרת ליצור את הקרבה מחדש אחרי הפשיעה ועשית הנתק. על ידי פעולת הקורבנות אותו אדם למעשה נדרש היה להקריב לא רק בהמה מוחשית, אלא גם אופן סמלי את תכונות הנפש הבהמית שקיימת בתוכו כדוגמת כעס, גאווה, קינאה ואנוכיות. הקב"ה מפרט בתורה במדויק מה להביא, מתי, מי, ואיך. כיום, במציאות בה אין משכן ובית מקדש, מעט קשה להבין את פעולת הקרבת קורבנות והיא עלולה בטעות להיתפס כאכזרית ואף פגאנית. עבודת הקורבנות והבאת הקורבן של היום היא הקרבת "הבהמה" שבתוך כל אדם ואדם וממילא הדבר יגרום למערכת יחסים בין הזולת הטובה בעשרות מונים ממה שיש וניראה.

הקריאה של הפרשה הנוכחית מחדירה את ההכרה שלא רק שההודאה באשמה ראויה לשבח, אלא שהיא גם מרפאת ומשחררת מכבלי האגו. כל עם ישראל מנהיגים, כל אחד את הדומיין שלו עם המעגל המתאים לו. המעגל הקטן ביותר הוא המעגל האישי – והוא למעשה המעגל הכי חשוב כי הוא זה המשפיע על כל שאר המעגלים (במידה וקיימים). כל אחד ואחד עם מספר המעגלים שלו מתפשט כלפי חוץ וההנהגה עוברת עם ההשלכות החיצוניות המתבקשות. ככל שהמעגל יותר חיצון ובעל קוטר יותר גדול, כך גם שטח הדומיין גדל, כמות האנשים תחת ההנהגה גדלה, ובאופן ישיר גם האחריות לדוגמה אישית נאותה. כולם רוצים להיות אנשי אמת וככאלה חשוב שנכיר את חולשותינו ולא נברח מהן. אותם נשיאי ישראל, שכבר בסיפורי המקרא באו ובפרהסיה הודו בטעותם - הם המצפן והמחנכים להתנהגות דומה של כל אחד ואחת מאתנו כאן ועכשיו.

מגילת אסתר, מסכות וצביעות

כשחג פורים מגיע, איתו מגיעים אוזני המן, משלוחי המנות, קריאת המגילה וכמובן שלל מסכות ותחפושות. חנויות הצעצועים מתמלאות במגוון אביזרים ותלבושות אותן לובשים על עצמם קטנים וגדולים. מה הוא שורש מנהג זה בימי הפורים? מה הקשר למסכות ולתחפושות? והאם יש השפעה של יום הפורים על שאר ימות השנה? עוד שאלה מרכזית שעולה היא כיצד ביהדות המדברת ללא הרף על יושר וכנות, לפתע מותר ואף מומלץ ליום אחד לשנות את הזהות הרגילה שלנו ולהתחפש למישהו ומשהו אחר?

המוטיבים העיקריים שבמגילת אסתר הם ההיפוך וההסתר. ההיפוך נראה קודם כל בגורלם של היהודים, שמגזירה למוות ושמד, זכו לגאולה ולשמחה. ההסתר (כפי שמרומז בשם "אסתר") הוא בעצם העובדה שלאורך כל המגילה כולה לא מוזכר שם השם ולו פעם אחת. פרשנים רבים ניסו להבין מדוע במגילה, למרות שאנו עדים לניסים אדירים שזכו להם היהודים, לא מצוינת העובדה הטריוויאלית כי השם הוא זה שכיוון את הדברים בצורה כזו שהביאה לרווח ולהצלה? התשובה הרווחת היא כי הפעם הקב"ה בחר להסתתר, או בלשון אחרת - להתחפש ולהופיע בדמות צירופי מקרים או בדמות החלטות שרירותיות של בני אדם. הסברה היא כי הדבר נעשה כדי לתת לכל יהודי ויהודי את זכות הבחירה האם להמשיך ולהאמין בו או לחלופין חלילה, לשכוח ולהתכחש לקיומו. למרות שבסיפור יציאת מצריים או במעמד הר סיני הופיע הקב"ה ב- "קֹלֹת וּבְרָקִים ..... קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק" (ספר שמות פרק יט פסוקים טז-יט), הפעם הופעתו אינה כה ברורה ומרשימה. במרכז היפוכה של האמונה, ניצב המן הרשע שבחר להטיל דווקא פור (הגרלה), ובכך לומר שהכוח שבעצם שולט בעולם, הוא כוח המקריות וכי אין באמת מישהו או משהו שנמצא מאחורי הקלעים ומנהל את הדברים. ההיפוך וההסתר.

העולם מלא בקשיים ואתגרים והאדם המאמין יודע שגם ברגעים אלה, ובכלל בכל זמן, הקב"ה נוכח, מביט, צופה, ורושם. כמו אבא טוב שרוצה ללמד את בנו ללכת, הוא מסתתר מאחורי הדלת ומציץ מבעד לחריץ כדי לתת לבנו האהוב את ההזדמנות ללכת לבד מבלי להישען עליו. אם הבן תמיד היה רואה את אביו לידו, היה מפתח תלות שלילית, כך שבמקום רגליים היו צומחות לו קביים. הקשיים, המכשולים, והסתר הפנים שהעם היהודי חווה כה רבות בחייו, אינם אלא חסד גמור ומקורן באמון של הבורא באנושות שיכולה לגדול ולהתמודד בכוחות עצמה. כפי שיש "אינטליגנציה שכלית" ו"אינטליגנציה רגשית", כך ישנה גם "אינטליגנציה יהודית", שפרושה לפתח את ההכרה שהעולם (מלשון "העלם", "נעלם") אינו

כפי שהוא נראה בעיניים גשמיות. מאחורי כל סיטואציה מסתתרת אמת נסתרת וסוד עמוק יותר. לכל צעד ושעל בחיים יש משמעות. המושג "סתם" אינו קיים ומשימה שניצבת היא לגלות מהו התפקיד שניתן לאדם (הספציפי) ומדוע אותו מקרה קרה דווקא לו (ראה מאמר "השוני ותפקיד").

בחיי היום יום, האדם מקוטלג ללא הרף ומושמות עליו תוויות לפי הבגדים שהוא לובש, מקום מגוריו, עיסוקו, השכלתו, תחביביו וכו. לא אחת הוא מוצא שתבניות אילו שחי בתוכן (ריבועים ריבועים), מגבילות אותו ואף "מקצצות את כנפיו". רבים האנשים שהיו חפצים לשנות את תדמיתם ולהשתחרר מסטיגמה של החברה. פורים זו ההזדמנות הטובה ביותר לעשות זאת. ביום זה כולם מתחפשים למישהו שהיו רוצים להידמות לו, אך, מתוך ההבנה המוגבלת שיש להם, לעולם לא מעיזים להיות. (לדוגמא: מלך או למלכה מכובדים ונערצים, לליצן קליל ואהוב, לאיש עסקים רציני, לחייל אמיץ, וכו). הלגיטימציה להיות מישהו אחר, יחד עם מעט יין, שכידוע משחרר עכבות, עוזרים לחשוף עולם פנימי ושונה באישיות כמו שכתוב בכמה גמרות ומדרשים "נכנס יין יצא סוד". לרוב הבחירה בתחפושת מסוימת אינה מקרית. התחפושת והשינוי החיצוני מאפשרים באופן פרדוכסאלי לגלות מי מסתתר בפנים באמת. דווקא כשמכסים את הפנים בפרצוף שאינו שייך, יש מוכנות ואפשרות להתבונן אל תוך הפנים ולשאול: "אם כן, מי אני באמת?" אין פחד יותר גדול מתיש ומסרס כמו הפחד של "מה יגידו השכנים?" כשהאדם אינו יכול להרשות לעצמו להיות עצמו, עם הזמן הוא הופך לעצוב ולמאולץ. בפורים, בזמן לבישת המסכה, כבר פחות מטריד אותו דעתם של הסובבים ולכן הנשמה פורחת ומרגישה כל כך טוב "לא רואים אותי, לא יודעים מי אני. אפשר לעשות הכול".

העיסוק במסכות, כיסוי הפנים, ותחפושות, מעלה הזדמנות להשוואה לתכונה אנושית שאין כמעט אדם שלא לוקה בה במידה כזו או אחרת והיא הצביעות. מה הקשר? אדם שמעט מודע לעצמו ישים לב כיצד מהרגע בו הוא יוצא בבוקר מהבית ועד לחזרתו הוא מחליף ללא הרף מסיכות שונות ומשונות מתוך אמונה שזו הדרך לשרוד בעולם כה מורכב. כאשר אומרים על מישהו שהוא צבוע, בדרך כלל מתכוונים לכך שהופעתו, דרך התנהגותו ותוכן דבריו שונים ממה שהוא באמת. אדם זה, כאילו צבע את עצמו בצבעים המסתירים את זהותו האמיתית – לבש מסכה - ועל כן קשה להכיר אותו. במקורות היהודים ישנן מספר התייחסויות לתכונה זו כדוגמת "פיו ולבו ורצונו יחד" (זוהר ויקהל דף ד עמוד ב), "פיו ולבו שווים" (גמרות פסחים, יומא, נדרים ועוד), "אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" (יומא דף עב עמוד ב), וכו.

לפני מותו של התנא ר´ יוחנן בן זכאי ביקשו ממנו תלמידיו: "רבנו, ברכנו!". והוא

ענה להם לא פחות ולא יותר את התשובה הבאה: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (מסכת ברכות דף כח עמוד ב), כלומר שתשקלו מעשיכם ותפחדו מהקב"ה כמו שאתם מחשבים מעשיכם ומפחדים מתגובתם של בני אדם.

רוב בני האדם כל כך רוצים למצוא חן בעיני הסביבה או לקבל משהו חזרה, עד יעשו כמעט הכול, כולל לשים על עצמם מסיכות ולוותר על אישיותם האמיתית, כדי להשיג חיבה ולגיטימציה לקיומם. אם כך, במהלך היום, במפגשים שונים, ואפילו בינו ובין עצמו, האדם מלא בהעמדות פנים ואי יכולת לבטא את שבליבו באמת. העצוב מכל הוא שמרגע שהוא נכנס למפתן ביתו, בדרך כלל הוא מרשה לעצמו להסיר את המסכה המחייכת ומלאת השלווה, ובמקומה לצעוק, להאשים, להעליב ולהתעמר בבני הבית בבוטות, חוסר סבלנות וקפדנות, שכלפי זרים לעולם לא היה לו את התעוזה לבטא. נראה כי דווקא ככל שהאדם קרוב אלינו יותר, אנחנו מרשים לעצמינו להיות יותר ישירים ויותר נטולי גינוני נימוס שונים, ועל כן גם לפגוע ולהכאיב הרבה יותר.

המלצתם של חז"ל במקרים אלה יכולה להישמע מעט מלאכותית בראשונה, אולם מאחוריה עומדת עמקות וחכמה נפלאה. לדבריהם, מומלץ דווקא בכניסה הביתה לשים על פנים את המסכה של נועם ורוך המוכרת מההתמודדויות עם העולם החיצון (זה שלא מקבל את האמת שבאדם ובו הוא צריך לעשות מאמץ מיוחד על מנת למצוא חן). לשון ספר החינוך מדייק באומרו כי "אחר המעשים נמשכים הלבבות" (מצוה טו), כלומר אם נתחיל פעולה חיובית מתוך זיוף, ולמרות הקושי נמשיך ונבצע אותה, אז מובטח כי עם הזמן, אותה עשייה חיובית תהפך לרצון חופשי של הלב ולטבע שני ואמיתי שלנו.

האמת היא שכשמדברים עם אדם שפיו וליבו אינו שווים, מיד מרגישים שאותו אדם נגוע באינטרסים ושהוא לא באמת רוצה בטובת האדם מולו. אין כמעט תחושה מעליבה ומרתיעה יותר מלראות אדם שמחייך, אבל להרגיש שהוא עושה זאת כי הוא צריך משהו. לכל אחד יש "ראדאר" פנימי שמזהה אנשים צבועים ומתחסדים. מוטב שאם נזכור שגם לאחרים יש ראדאר דומה, ושגם את הצביעות שבתוך המסכה שלנו מזהים ומריחים מרחוק. מוטב תמיד לדבר ביושר, לבקש דברים בצורה כנה ופתוחה ולוותר על ה"התנחמדויות" המזויפות שרק מנמיכות את הקומה.

צביעות מסוג אחר קיימת לעיתים דווקא בין אנשים קרובים ששומרים בבטן, לפעמים אף שנים, כעסים, מתחים ותסכולים שונים. רצוי "לשים את הדברים על השולחן"

כשהבעיה עדיין בגודל גרגר, במקום שתהפך להר. צביעות מסוג זה נקראת בשם "צביעות פולנית" (גם מרוקאים אסלים יכולים ללקות בה) לפיה נמנעת הפולנייה הטיפוסית מלבטא את רצונותיה מתוך חוסר נעימות, ביישנות או אי יכולת ורצון להתעמת ולומר את האמת. במצב כזה היא באמת מוצאת עצמה "יושבת לבד בחושך" ומנסה לשכנע את כולם שבאמת לא איכפת לה, בעוד שמבפנים היא מתפוצצת.

צביעות יכולה להיות קיימת גם בגידול ילדים. ההורים "מדקלמים" להם מנטרות שונות על אורך החיים בריא, אולם אין המדקלמים מצליחים לקיים בעצמם את כל אשר הם דורשים. על כך נאמר "נאה דורש - נאה מקיים" (מסכת חגיגה דף יד עמוד ב). כך לדוגמא, אם מנסים לחנך פעוטים שצפייה ממושכת בטלביזיה אינה נכונה ואח"כ הילדים מוצאים את ההורים רובצים מול המסך?! או שמנסים לחנכם למידות הסבלנות והרוגע אבל אח"כ בעצמם צועקים כשמישהו לא עושה בדיוק את מה שרצו. במקרים כאילו ודומים, כל המאמצים לחינוך ירדו לטמיון. ילדים הם יצורים מתוחכמים ביותר. יש להם יכולת מופלאה לקלוט את האמת שבפנים לעומת מה שמטיפים להם מבחוץ, או שפשוט "משחקים את תפקיד ההורה".

לסיכום, התמונה הכוללת מגלה כי ברגע הקטן והבודד שבו האדם מתנהג בצביעות, אומנם פותר בעיה רגעית והשיג את רצונו, אבל במבט כולל ורחב, ניתן לראות היטב ולהבין שהצביעות אינה משרתת אותו כלל לטווח ארוך. לרוב הצד השני מרגיש בחוסר הכנות. באותה מידה גם נמנעת מהצד השני צ'אנס להכיר את באמת. לבסוף נשאר האדם שומר בבטנו תסכולים קשים ומוותר על העקרונות שלו לשם הרצון למצוא חן. כל אלה מביאים לתובנה שהאמת, הפשטות והכנות לעולם עדיפים!

ממגילת אסתר, אם כך, ניתן ללמוד לקח אדיר לפיו שהעולם הוא רק מסיכה והאמת מחופשת ומסתתרת תחת מעטה של חיצוניות ושקרים מבלבלים. אדם שלא מאמין במציאות עמוקה יותר יכול להעביר בעולם הזה 120 שנה באמונה שקריירה, פרנסה ובילויים הם תכלית בואו לעולם, בעוד שהאדם הרוחני והמעמיק יותר מרגיש ויודע שיש בעולם הזה הרבה מעבר. את ה"מעבר" הזה לעיתים רבות הוא אינו יכול לתאר במילים, אבל ברור לו שמטרת בואו לכאן אינה מתמצה בעוד בית, עוד מכונית חדשה, עוד מסיבה או עוד סטייק עסיסי במסעדה נחשבת.

הלוואי ונשכיל להשאיר את המסכות לפורים ונרשה לעצמנו לחשוף ולו במעט את הצדדים הלא כל-כך מושלמים שלנו, החלשים והכול כך אנושיים גם בשאר ימות השנה. הלוואי ופשוט נעז להיות מי שאנחנו רוצים להיות.

פרשת שמיני – הכרת הטוב וענווה

בפרשה זו בולטת פרשיה אחת קצרה ומסתורית והיא מותם הטראגי של נדב ואביהוא, בני אהרון הכהן, שנחשבו עד לאותה העת כמנהיגים העתידים וממשיכי דרכם של משה ואהרון. השניים נשרפו בעת שנכנסו אל המשכן ביום חנוכתו וככוהנים הקריבו בו קורבן. כדרכם כבמקומות אחרים, פסוקי המקרא קצרים וסתומים, ואינם מפרטים הרבה: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי הקב"ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי הקב"ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ" (ויקרא פרק י פסוקים.א-ב).

התיאור הלקוני והעונש הקשה הותירו את הקורא עם שאלות רבות כמו – מה היה חטאם של בני אהרון שבעטיו נענשו בצורה נוראה כל כך? ומהי אותה "אש זרה" שהציתה את אש הקב"ה שיצאה ואכלה אותם? איך הגיב אביהם? פרשני התורה מעלים מגוון הסברים, רעיונות והצעות שונות וככל שהסברות רבות יותר, כך נשארת התעלומה כבתחילתה. היו מגדולי חז"ל שייחסו לשניים את העובדה שהם נכנסו למשכן שתויים מיין, אחרים טענו שהם נכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים ובכך טימאו את המקום. גרסה שלישית היא שהעבירה היא בגלל שהם הגיעו להקריב קורבנות מחוסרי בגדים, והיו שדיברו על כך שנדב ואביהוא לא נשאו נשים ובכך מנעו עצמם מהמצווה החשובה של פרייה ורבייה. בין כך ובין כך, אפשר לומר שאילו ואילו דברי אלוקים חיים כלומר שכל האפשריות לעיל נכונות, ולכן מתוך הדברים עדיין ניתן ללמוד מספר מסרים ולקחים חשובים.

הגמרא במסכת סנהדרין מוסיפה לסיפור המקראי סיטואציה נוספת ומספרת על הפרשה: "היו משה ואהרון מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא - אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור? אמר להן הקב"ה - הנראה מי קובר את מי". (דף נב עמוד א). רבי אליעזר מוסיף על דברי הגמרה הנ"ל וטוען כי "לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן" (מסכת ערובין דף סג עמוד א). משמעות דברי רבי אליעזר הם כי נדב ואביהוא סטו מהנחיותיו של משה רבינו מנהיג הדור. שני האמרות מעלות את סוגיית הכרת הטוב של הבנים להוריהם.

ללא ספק, נדב ואביהוא היו מוכשרים, חכמים ואף צדיקים גדולים. כפי שעולה מהתיאור מזמן מיציאת מצרים, הם צעדו מיד אחרי משה ואהרון ובכך היו האנשים

הקרובים להם ביותר. יחד עם זאת, נראה כי השניים לקו בחוסר כבוד כלפי המסורת והמנהיגים הקיימים ובחוסר סבלנות התיימרו לחשוב שהם יודעים יותר טוב ממשה ואהרון כיצד נכון לפעול. לכן הם ייחלו אל הרגע לו ציפו עת הם יהיו עתידים להחזיק את מושכות השלטון בידיהם ולהחליף את "דור החלוצים" בתפקיד. קשה להאמין שתאוות הג'ובים והמרדף אחר ה"כיסאולוגיה", אותם כולם מכירים מימינו, היו אלה שגרמו לבני אהרון להתבטא בחריפות כזו והנחו אותם במעשיהם. חייבים להאמין, ולשפוט לקו זכות, כי אמונה כנה שבזכות כוחם הצעיר ותפיסתם הרעננה הם יוכלו להיות מנהיגים טובים יותר לעם ישראל. בסוג המחשבה הזו ללא ספק היה טעם לפגם, והראייה שהם נענשו בחומרה – "הנראה מי קובר את מי".

המעשה הבסיסי של נדב ואביהוא של הקטרת קטורת והקרבת אש מתוך הרצון בקרבה לבורא הוא דבר חיובי ואין ספק שההתלהבות שאפיינה אותם מבורכת. אולם ישנה התלהבות שהיא '"אש זרה" ומקורה במקור שלילי. כמו בכל פעולה אין להסתכל על המעשה בלבד, כי אם גם על המקור והמניע שלו. יכולה להיות פעולה הנדמית כקדושה, אולם שורשיה ברע ובטומאתו. במקרה הזה מעט קשה לומר דברים אלה על אנשים שנחשבים קדושים וצדיקים, אולם נראה כי נדב ואביהוא חיפשו חוויה רוחנית שלא בהכרח הייתה מקובלת על דרך עבודת הקודש האמתית.

פעמים רבות קורה גם בימינו שהדור הצעיר מביט על ההנהגה הבוגרת ואומר לעצמו: "מה זקנים אלו מבינים? אנו, הצעירים, יודעים מה טוב לנו וכיצד להנהיג את העם בתקופה בה אנו חיים". האמת היא שהמצב הרצוי בכל מערכת עסקית/שלטונית/משפחתית הוא כאשר "האמביציה ורוח הנעורים הסוערת" מצטרפת אל "רוח הזקנה המסודרת והמנוסה", התוצאות פוריות ומוצלחות יותר. הנעורים לבדם בוסריים מכדי להוביל, עלולים לפרוץ גבולות שנבנו מתוך ניסיון רב וחשוב, ולהרוס בזמן קצר דברים שנבנו בעמל וזמן רב. יחד עם זאת, על הזקנים לצרף אל דעתם הסדורה והמיושבת את הרעננות הצעירה, אשר לא שבויה בקונספציות וקיבעונות ומאפשרת להמשיך ולהתפתח.

בהקשר של הפרשנות הזו, גם היום קשה לנו, הצעירים בגילם והרעננים ברוחם, להמשיך להכיל ולהתמודד עם הורינו המתבגרים לאחר שאלה מאבדים מאותה חיוניות שאנו זוכרים ולעיתים אף נהיים תלותיים בנו במובנים שונים. התורה הכירה

בבעיית ההתבגרות ונתנה לנו כמה מצוות עשה ברורות: "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן" (ויקרא פרק יט, פסוק לב). דוד המלך בספר תהילים מוסיף ומבקש בכנות נוגעת ללב: "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (פרק עא פסוק ט).

התורה נותנת מצוות והנחיות היכן שהיא יודעת שקשה לאדם ושהוא מועד לנפילה. לא קיים ציווי של "כבד את ילדיך" או "תטפל בנכדך", משום שזה בטבע ההורים ובא באופן מהיר ואינסטינקטיבי. לעומת זאת, כיבוד הורים בדרך כלל קשה הרבה יותר ונתפס לא אחת כמועקה וכעשייה שאינה תמיד נעימה וכיפית. הדבר מתחדד בעיקר כשההורים עצמם מתבגרים ויש לטפל בהם בצורה צמודה יותר. עבור רבים תקופה זו נתפסת כנטל וכעול מבחינה כלכלית ורגשית. על כך נאמר ש"הורה אחד יכול לדאוג לעשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לדאוג להורה אחד".

את הכוח לעשות זאת ניתן לשאוב מתוך התבוננות על הכרת הטוב הגדולה שחייבים להורים. מתוך הזיכרון על כמה אמא סבלה צער של הריון ולידה כדי שהפעוט הנולד יגיע בשלום לאוויר העולם, ואבא שעמל שעות נוספות במשרד כדי לממן את האוכל, הלימודים, החוגים והמתנות עבור הילדים. כמה דאגו ההורים, כמה התאמצו וטרחו החליף חיתול, להחזיר מוצץ באמצע הלילה, להאכיל, להשקות, לרחוץ, להלביש, לחנך, ללמד, לכבס ולגהץ. כמה פעמים ויתרו על מעט זמנם הפנוי ורצו לרופא המשפחה, למסיבת סוף השנה ולחבר בקצה השני של העיר. כמה דברים חסכו מעצמם על מנת לאפשר את רצון ילדיהם. ולכן, משום הכרת הטוב, כשהם מתבגרים זו ההזדמנות להחזיר להם מעט בחזרה!

הדבר המומלץ ביותר הוא לאפשר להורים לחיות את שנותיהם האחרונות בחיק המשפחה, קרובים ואהובים. אולם במידה והדבר אינו אפשרי מסיבות כאלה ואחרות ניתן למצוא פתרונות אחרים אשר גם כן יאפשרו לאותו הורה לבלות את שארית חייו בכבוד מינימאלי. כה עצוב לראות אנשים שמשכנים את ההורה במוסד מוזנח ועלוב, אשר בעצמם הם לא היו מסכימים להעביר שם לילה אחד, ומסמנים לעצמם וי אחרי הביקור החודשי המאולץ.

כל אדם חייב להפיק את מסקנותיו בייחוד היום כשהוא צעיר ורענן. בסך הכל הזמן עובד לרעתו, ובבוא הימים גם הוא יזדקן ויצטרך את עזרתם של ילדיו. ספר החינוך כותב כי "במידה ואדם מודד בה מודדין לו." (מצוה תקכ"ט). מדרכי חינוך ידוע כי דוגמא אישית היא חזקה ומשפיעה יותר על הילדים כאשר הם רואים את הוריהם

במעשיהם. הורה שמתנהג בהתאם לדיברה "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", מובטח לו כי גם ילדיו יכבדו אותו, וזאת בתוספת למה שהתורה כותבת "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה" (שמות פרק כ פסוק יב).

תגובתו של אהרון לאחר ששמע על שארע לשני בניו האהובים הייתה "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא פרק י פסוק ג) - תגובה מפתיעה ומאופקת. למרות הצער והכאב הגדולים שחש, אהרון בחר בשתיקה. בקלות יכול היה להיגרר למסע האשמות ופקפוקים על הנהגותיו של הבורא כאכזרי ונקמן ולחשוב שאין צדק בעולם. נראה כי אהרון היה ונשאר עניו גם ברגע זה, וככזה השכיל להבין שלא כל דבר הוא מבין או מסוגל להבין. לכל אחד ואחד מאיתנו יש שאלות כאלה ואחרות על שנעשה בעולם. לא ברור כיצד ומדוע נרצחה תינוקת תמימה בת שלושה חודשים בשנתה לפני כשבוע וחצי בישוב איתמר. לא ברור לנו הצונאמי ביפן, השואה ועוד. המסר שביכולתנו "ללקט" מתגובתו של אהרון הוא מסר של ענווה והמשך אמונה תמימה בקב"ה גם במצבים קשים בהם הטוב מסתתר.

פרשת תזריע – ברית תאווה ויצר

פרשת "תזריע" עוסקת ברובה בדינים שונים הקשורים לטומאה ולטהרה והיא פותחת בדרך ההיטהרות של היולדת לאחר הלידה. בין הפסוקים העוסקים בכך, נמצא גם הפסוק "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקרא פרק יב פסוק ג) אשר על פניו נראה שלא קשור לדיני ההיטהרות של היולדת. מצוות ברית המילה נכתבה בראשונה בספר בראשית "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר. אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ... הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר-עָרְלַתְכֶם. וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (בראשית פרק יז פסוק ט). בעצם ה"ערבוב" של הנושאי הטהרה והברית בפרשה זו, יש משמעות רבה בזה שהתורה אומרת שללידה עצמה אין ערך ומשמעות אמתית. אבל לפעולת המילה, מעבר להיותה אקט פיזי שנעשה בזכרים בני שמונה ימים, ומעבר להיותה תזכורת מוחשית לקשר התמידי בין היהודי לבורא העולם, יש הרבה משמעות שרלוונטית לגברים ונשים כאחד.

במבט ראשון פעולת המילה נראית אכזריות וכטקס פגאני ופרימיטיבי. לוקחים עולל רך בימים, שלא יכול להתנגד או לבחור האם הפעולה מתאימה לו או לא, וחותכים אותו בבשר החי. ובכל זאת, חרף כל "הגיון" וחרף כל "הסבר רציונאלי", באדיקות רבה העם היהודי שומר על המצווה היקרה הזו כבר 4,000 שנה. למרבה הפלא, למעלה מ-90% מההורים מלים היום את ילדיהם מסיבה עמוקה הרבה יותר, וזאת למרות שלא בהכרח כולם מקפידים על קיום שאר המצוות. בתקופה בה "להיות שונה וייחודי" נתפס בציבור הרחב כמעלה ולא כחיסרון, ולא זה מה שמביא את ההורים לבצע פעולה כה ברוטאלית בבנם. בלב של כל יהודי, כולל מי שהתרחק מאוד, יש ניצוץ יהודי ונשמה זכה שלא ניתן לפגוע בה ולהשפיע עליה בשום רעיון שכלי. אותה נקודה אומרת שברית מילה היא הקשר הכי בסיסי, ללא מתווכים, של היהודי עם הקב"ה כפי שרמוז במשפט שאמר איוב "ומבשרי אחזה אלוקה" (פרק יט פסוק כו) ולכן אף אחד לא מוכן, בין במודע ובין שלא במודע, לוותר על הקשר שלו ושל ילדיו עם אבינו שבשמיים.

כדי להבין טוב יותר את המהות הרוחנית של ברית המילה, בא מדרש "תנחומא" ומסביר כי לאדם הראשון לא הייתה עורלה וכי רק בזמן החטא הוא משך בעורלתו והיא התגלתה. במדרש זה מוצפן סוד ברית המילה ולפיו קודם החטא, חי האדם הראשון במימד רוחני של שלמות אשר כולו היה אור ללא מוות או כאב. לאחר החטא נפל האדם למציאות של פירוד, חושך וסבל כאשר העורלה שהוא נושא עליו. הכילה בתוכה את הריכוז הגדול ביותר של אנרגיה שלילית. ובהמשך, כאשר נוצרו השליליות

והחשיכה, נוצרו גם הגבולות של עולם החושים והדמיון היינו העורלה הפיזית בבשר.

כידוע, לכל דבר בעולם יש פנימיות ויש חיצוניות (קליפה) אשר מכונה בלשון הקבלה גם כ"עורלה". היכן שיש קליפה, האור שקיים באותו דבר לא יכול לבצבץ ולהתגלות. משימת האדם בעולם היא להתגבר על הקליפות שישנן בכל דבר עשייה, התמודדות, או מפגש, ולגלות את העומק, היופי והחוכמה שיש בכל מציאות. העורלה הפיזית היא הקליפה הכי ראשונית והכי משמעותית שיושבת על הגוף והסרתה מאפשרת להתחיל את המסע השלם של החיים לגילוי כוחות הנפש והנשמה שטמונים בכל אחד ואחד.

בעצם העשייה האקטיבית של הורדת החלק "המיותר" עמו נולד הגבר, הוא למעשה מודה ומכיר בעובדה שגם בנפש הוא לא נברא שלם ומושלם, ושעליו לעמול בצורה אקטיבית להסיר את החלקים המיותרים שקיימים בו. כמו שישנה עורלה פיזית ישנה גם עורלה על הלב ככתוב בציווי בספר דברים: "ומלתם את ערלת לבבכם" (פרק י פסוק טז). אותה עורלה בלב ובנפש באה לידי ביטוי ברגשות השלילים, בכעס, בקנאה, בעצבות, בתחרותיות ובקנאה. כל אילו כמובן לא מאפשרים להתחבר אל האור והיופי האלוקי ובעצם שומרים את האדם בתוך הקליפה של האגו, האהבה ודאגה עצמית מוגזמת, שנחשבים למקור הבעיות שלו בעולם.

הסבר חשוב נוסף על המהות של ברית המילה ניתן ללמוד מתוך הוויכוח המפורסם המופיע גם הוא במדרש "תנחומא" בין רבי עקיבא ובין טורנוס רופוס, הנציב הרומאי ששלט באותה התקופה בארץ. רופוס ניסה לקנטר את רבי עקיבא ולכך שאל אותו "מעשיו של מי מושלמים יותר, של הקב"ה או של האדם?" רופוס ציפה לתשובה שמעשי הבורא הם המושלמים והנעלים ביותר, אולם להפתעתו ר' עקיבא ענה שמעשי האדם מתוקנים יותר והסביר בשאלה: מה אתה לובש עליך, האם צמר ופשתן גולמיים או את אותם החומרים שבני אדם עיבדו והפכו אותם לבגדים? ומה אתה אוכל, האם את השיבולים והשעורים ישירות מהשדה או מוצרים מוגמרים לאחר שנקצרו, נטחנו, נלושו, ונאפו? רופוס הרומאי תכנן בהמשך להכשיל ולשאול מדוע היהודים עושים ברית מילה ומתקנים את מעשה הבורא, אולם לאחר תשובתו של רבי עקיבא הבין כי הקב"ה ברא את הבריאה בצורה כזו שהוא חפץ שבני האדם ישלימו אותה.

את תשובתו של ר' עקיבא אפשר להבין מהפסוק: "אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית פרק ב פסוק ג). ה' ברא את העולם המופלא שבו אנו חיים,

אבל ציווה עלינו להמשיך את המלאכה ולעשות למען תיקונו והשלמתו הסופית. ולכן ברית המילה היא השותפות של האדם (האב) בבריאה וזאת מובילה לשלמות האדם ביצירה (הבן).

הקב"ה בכוונה הותיר את הטבע פגום כדי שאנחנו נוכל לתקנו. לא מוטל עלינו להילחם בטבע, אלא לשפר אותו. ההבדל בין המהול לבין הערל אינו בעורלה שהוסרה - אלא בגוף שנשאר. גופו של המהול אינו עוד גוש טבעי של חומר, אלא גופו של עובד ה' שקיים את מצוות ברית-מילה, ולא נשאר כבול לצורה שעמה נולד. במובן זה, המילה מביעה מסר רוחני אדיר: הטבע פגום ולא מושלם. לאדם אסור להשלים עם אירועים ותופעות בטבע החיצוני, ובעיקר לא עם נטיות ותאוות בטבע הפנימי. לא כל מה שטבעי הוא גם טוב, ולא כל מה שטוב הוא גם טבעי.

העובדה כי ברית המילה מתבצעת ביום השמיני לאחר לידתו של הילד מרמזת להתעלות מעל לטבע הגשמי והרגיל. בתורה יש לכל התייחסויות מספרית משמעות גדולה. המספר שש, שבא לידי ביטוי בששת ימי השבוע וששת ימי הבריאה, מסמל את העולם הטבעי שלו ארבעה כיוונים (צפון, דרום, מזרח ומערב) בתוספת מעלה ומטה. שבע מוסיף יסוד רוחני לטבע, והוא מתבטא בעיקר ביום השביעי בו אנו זוכים לנשמה יתרה ולתוספת לרוחניות הרגילה של שאר ימות השבוע. שמונה, לעומת זאת, מתעלה לגמרי מעל הטבע ולא כפוף לו והוא מסמל ממדים אחרים לחלוטין במציאות, כפי שבא לידי ביטוי בנס שמונת ימי החנוכה, וכמובן בטקס ברית המילה בו נרמז לנו שלהיות יהודי אמתי פירושו להתעלות מעל המגבלות הפיזיקאליות של חוקי הטבע ומנהגיו.

מיקומו של החתך דווקא באיבר הרבייה אינו מקרי וגם הוא מרמז על העבודה הרוחנית שעלינו לעשותה. לאדם יצרים ותאוות רבות, החל מיצר האכילה והזלילה ועד לתאוות הכבוד והממון, אולם, על פי דעת חז"ל, התאווה החזקה ביותר היא דווקא יצר המין, אשר מניעה אנשים רבים ובכוחה להכשיל גם את הטובים שבציבור. ברית המילה נעשית באיבר המזוהה עם תשוקותינו הטבעיות הגדולות ביותר, ומזכירה לנו בכך את הכוח הרוחני שקיים בהתעלות מעל תאוות הגוף. היהדות אינה מדברת על התנזרות ממין, ולהבדיל מכתות או שיטות רוחניות אחרות, מנחה אותנו: "פרו ורבו", ובכך גם מעודדת את המשכיות הדורות וגם מכירה בחשיבות שבמתן פורקן לאותה תאווה במסגרת סייגים וגבולות ברורים. אותה ברית למעשה באה להזכיר לנו בכל פעם מחדש שאת יצר המין יש לנתב למקומות ולאפיקים הנכונים. בעזרת הכוח המיני ניתן לעשות את המופלא ביותר כהולדת ילדים, או לחלוטין להיות גרוע מחיית טרף ולהשתמש בו לאונס. תפקיד ברית המילה להזכיר להגיד "לא!" לצד היצר הקיצוני על

ביטויו ואופני הופעתו השונים, ולהתנגד לכל הפעולות המאוסות הנובעות מחוסר השליטה עליו.

כידוע, המילה אינה רק מעשה פרטי של אדם בודד והיא מהווה ברית לאומית כללית של כל בני העם. אברהם אבינו נדר שיחנך את זרעו לעבוד את הקב"ה בדבקות ובתמורה הבטיח הקב"ה לערוב לקיומו של העם היהודי לעולמי עד. הבטחת ה' כי זרעו של אברהם ישרוד לנצח כעם היא בניגוד לחוקי הטבע. ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב כי אפילו החזקות שבאומות על פני האדמה חייבות בסופו של דבר להיעלם לתהום (כדוגמת המצרים, היוונים והרומאים). והנה, היהודים, למרות היותם עם מועט במספר עדיין כאן, חיים וקיימים. עובדה זו מספקת הסבר נוסף מדוע נעשה סימן המילה דווקא על איבר הרבייה שכן הדבר מסמל את הרעיון כי זרעו של העם היהודי לא יכחד לעולם.

לאורך כל ההיסטוריה שנאו ורדפו אותנו בגלל אותו ייחוד ואותו תפקיד והיה עלינו להתגבר על אינסוף קשיים פיזיים ולדבוק באמונה וברוחניות. ציטטו של היטלר על הברית מתוך ספר "שיחות עם היטלר" מאת הרמן ראושנינג: "כן, אנחנו ברברים. תואר כבוד הוא לנו...היהודים הטילו שני מומים באנושות – ברית מילה בגוף, ומצפון בנפש. אלו הן המצאות יהודיות... באתי לשחרר את האנושות מאזיקי הנשמה, מן הייסורים המשפילים שנגרמו על חזון השווא שנקרא מצפון ומוסר...".

פעולת המילה, הנעשית בכל הזכרים, מזכירה לנו את אותו קשר ישיר עם הבורא ואת השייכות החברתית והלאומית שלנו. אף אחד מאתנו לא בחר להיות יהודי. לצד האמונה שיש לנו כעם תפקיד מפתח בהתפתחות הרוחנית של העולם, אנו משלמים מחיר כבד על העובדה שתמיד היינו ותמיד נהייה כה שונים משאר אומות העולם. ע"י ברית המילה אנחנו בעצם מזכירים לעצמינו: אנחנו יהודים, זה לא מקרי ואינו סתמי.

פרשת מצורע – נגד הלב הטוב

פרשת השבוע הנוכחית עוסקת בחלקה הגדול בדיני מחלת הצרעת שהיא מחלת עור קשה וכואבת. התורה מלמדת שלנגע המחלה היו מספר סימפטומים פיזיים – החל מצרעת בגופו של אדם, דרך צרעת בבגדים שלבש, ועד לקירות הבית בו שהה. בתקופה זו, המחלה כמעט וחלפה לחלוטין מהעולם ונמצאת אך ורק באזורים נידחים. אולם התורה הנצחית הקדישה לנושא זה את רוב הכתוב בשתי הפרשיות האחרונות, ועוד פסוקים רבים בשאר חלקי הנ"ך. גם במשנה הוקדשה מסכת שלמה לענייני הצרעת – מסכת נגעים. ההדגשה המורחבת מרמזת שיש משהו חשוב ושורשי בנושא הצרעת. עקב כך מתעוררות שאלות האם הלימוד על הצרעת רלוונטי לחיים של כאן ועכשיו או רק לרופאים הניגשים לקורס בפרמקולוגיה? האם יש חיסון נגד המחלה הקשה?

חשוב להבין שהצרעת עליה מדברת התורה אינה רק מחלה פיזית - יש לה גם משמעויות רוחניות. רמז לפשר העניין נמצא בספר "ראשית חכמה" אשר מגלה לנו שהצרעת שהתורה מדברת עליה באה לידי ביטוי לא בהכרח רק בגוף אלא גם בנשמה (שער הקדושה י"ג). ההדבקות במחלה מיוחסת לדיבור לשון הרע, כפי שראינו בסיפור על מרים אחות משה (במדבר פרק יב פסוק י), לחשיבת מחשבות שליליות על הזולת, לצרות עין ולקנאה. מי שמדבר וחושב רע על הזולת יוצר בינו ובין השני חיץ והפרדה ולכן באופן גשמי לוקה בצרעת אשר מבטאת את ההפרדה הזאת. התורה גם מלווה לשם הצרעת את המילה "נגע" – ואין נגיעה ללא קירבה, ולכן עונשו של המצורע היה לצאת ממחנה ישראל ולשבת לבדו תקופה מסוימת בבידוד, כאשר המטרה הייתה לא רק שלא "ינגע" באחרים, אלא שיחווה בעצמו מבחינה רגשית את אותו ריחוק שגרם בדיבורו ובמעשיו.

מצד מידת הדין ניראה למעשה היום כי רוב בני האדם מצורעים, שכן ידוע שרוב האנשות נופלת ולוקה באותן המידות הרעות הגורמות למחלה. למרות שרואים אנשים המדברים לשון הרע בלי הרף ו/או מקנאים ו/או צרי עין, הם נראים על פניו בריאים ושלמים ואין שום פגם בבשרם. ממה שלמדנו מבעל ה"ראשית חוכמה" הוא שאם הצרעת אינה פוגעת בגוף היא פוגעת בנפש והביטויים הנוכחיים שלה יכולים להיות כל מיני תכונות שאנשים סובלים מהם היום כדוגמת עצבות, פחדים, חרדות, כעסים וכו'.

קיימות כמה דעות בראשונים לגבי שורש המחלה. יש המפרשים את שם הפרשה

הוא "מוציא שם רע", אחד המדבר בגנות חברו (זוהר דף נג עמוד ב). בשני הפרושים "מצורע" כצירוף של שתי המילים מצו (מצא) – רע, כלומר קריאה לחיפוש ומציאת הרע או חיפוש ומציאת המידות המקולקלות שבתוך האדם. פרוש שני מדובר על המילה "רע" בקונוטציה שלילית.

הספר בראשית, לפני המבול, אומר הקב"ה "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית פרק ב פסוק ז). התורה קושרת את שורש הרוע אל הלב. המהר"ל מפראג מרחיב ומגדיר שני מוסגים: "לב טוב" ו"לב רע". אחד מההבנות של "לב רע" זה כשאדם שמח מכישלונו של אדם אחר. שני אנשים יכולים לשבת יחד במשרד אחד, לחייך אחד אל השני, לפטפט בהפסקות הצהריים ולשדר מצג שווא של רעות וחברות, אבל כשאחד מהם ייכשל בדבר כלשהו או ייתפס בקלקלתו, השני בתוך תוכו שמח לראות את "חברו" נופל. לרוב הוא לא יראה את זה החוצה וישמור על המסכה המזויפת, אבל בתוכו הוא יתענג. מעטים הם האנשים הישרים והכנים עליהם ניתן להעיד ש"תוכם כברם". מצד שני ישנם אנשים עם "לב טוב" הרוצים בטובת הזולת, בלי קשר לאינטרסים אישיים ולהנאות האישיות, ותמיד שופטים לכף זכות. אנשים מסוג זה לעולם ינסו למצוא "תירוץ" והסבר מדוע השני הוא אדם טוב וחיובי.

לב טוב או לב רע זה לא משהו שניתן לזייף. ניתן לשנות מאחד לשני אבל זהי מדרגה רוחנית שאדם יכול להגיע אליה רק בעמל רב ובחינוך עצמי. אחת הדרכים לגלות האם לאדם יש לב טוב או לא, זה לפי המחשבה הראשונה שעולה בראשו כשרואה מישהו אחר במעידתו ו/או בחולשתו. ישנם אנשים שבאמת רוצים לבחור בטוב, אבל המחשבה הראשונה שלהם תהיה שלילית ורק אחר כך יתפסו עצמם ובעזרת השכל ינסו לחשוב ולהרגיש אחרת. את המחשבה והרגש הראשוניים אי אפשר לשנות והם שמעידים על המקום האמתי של האדם. אדם עם אהבה אמתית בלב וללא נגיעה חיצונית, ירחם אפילו על פושעים.

במציאות של היום, עם החינוך המערבי לתחרותיות, האנושות רחוקה מהמקום הנכון והטבעי אלפי שנות אור. הסביבה מלמדת שהצלחה תלויה בכישלונו של הזולת. הגדילו ועשו תכניות הריאליטי בטלוויזיה, בהן משתתף אחד צריך להיבנות על חורבן חברו כדי להתקדם לעבר הפרס, ושבפומבי מראות את מה שטמון עמוק בתוך הלב ושראוי להתבייש בו. בטעות חושבים שכדי להצליח, האחר צריך להיכשל. על כך נאמר ש"לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלים" (מסכת מגילה דף ו עמוד א).

על אהרון הכהן נכתב שהיה טוב לב. אהרון, כידוע, היה מנהיג העם במצרים לפני

היציאה מהעבדות. באופן טבעי הוא היה אמור להיות המושיע שיוציא את העם לחרות. לאחר שדווקא אחיו הצעיר משה נבחר לתפקיד, מסופר שאהרון יצא וקיבל את פניו בשמחה שלמה ואמתית ככתוב " וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות פרק ד פסוק יד). על פניו היו לו סיבות טובות לקנא ולכעוס, אולם בתור בעל לב טוב התגובה הראשונית, הספונטאנית והכנה ביותר הייתה פרגון ואהבה אוטנטיים מעומק הלב.

דרכו של אדם מתוקן היא לחשוב על כל אדם אחר משהו חיובי, לנסות לאהוב אותו, ולרצות באמת ובתמים שהוא יצליח. אדם נאור מבין שההצלחה של האחר אינה באה על חשבונו. זו טעות גדולה לחשוב שאם השני מצליח אז הראשון נפגע מכך משום שהוא לוקח מ"עוגת השפע הכללית" ולו נשארת פרוסה קטנה יותר. ניתן לראות את זה במקומות עבודה מסוימים בהן התחרותיות בין העובדים גדולה. במקום לעסוק מתוך קטנות מוחין במחשבות כיצד אני מתבלט על פני האחרים וזוכה להכרה "איזה אדם יוצא מגדר הרגיל אני", יש לרצות שכולם יצליחו, שיהיה לכולם את מלוא הטוב האפשרי ולהתכוון לכך בלב שלם. הצלחה של כל פרט ופרט מביאה להצלחתה של החברה כולה ובמילא במצב כזה כולם ירוויחו יותר. שגשוג ושפע של אחד פותחים שפע לכולם. צריך ניסיון חיים ו"עין טובה" כדי לראות ולהבין את זה.

מכיוון שבררת הבורא הייתה בריאה בעלת יצר רע ככתוב "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (פרק ח פסוק כא), מובן שרצונו וכוונתו הייתה שהאדם יתקן בכוחות עמלו את המידות הרעות. כיצד משתנים?, איפה מתחילים? לדעתי, יש להתבונן על "הילד הפרוע והבלתי מחונך" שקיים בתוך כל אחד ואחד – אותו ילד שמקנא, כועס, מתגאה, מדבר לשון הרע, מרכל, וכו'. יש לאסוף ראיות על המצב ולהבין. בטוחני שמתוך ההתבוננות, הרצון לשינוי והתפילה יבוא המפנה.

בהקשר אל חג הפסח שמתקרב, ההלכה מורה על שלב ביעור החמץ מהבית: "אור לארבעה עשר בודקים את החמץ...". בספרי חסידות נכתב כי מקור הבעיות והלכלוך נמצאים קודם כל אצלנו בבית, אין להאשים אף אחד אחר במצב ובצרות, ולכן "בודקים את החמץ". הבנה זו, משחררת מדמיונות שרק אם כך וכך יקרה במציאות החיצונית, נהייה מאושרים. יחד עם זאת, חשוב לציין שעבודת הברור והניקיון הזו צריכה להיעשות בשמחה ולא חלילה להביא את האדם לייאוש ממצבו. ההצלחה הגדולה של היצר הרע היא לא בהבאת האדם לידי עשיית חטא, אלא בעצבות המתלווה אליו לאחר שהוא "תופס את עצמו" ומתייאש מהפער בין מי שהוא בהווה לבין מה שפעם

חלם שיהיה. הטעות היא ששוכחים שלצד הלב הרע יש עמוק עמוק בפנים גם נשמה זכה שדוחפת את האדם לנקיות, ושביכולת האדם לשוב בתשובה ברגע אחד.

בשנים מעוברות ,כמו השנה הנוכחית, הפרשה מופיעה מעט לפני חג הפסח וליל הסדר, ובכך היא נותנת הזדמנות לעשיית סדר ובדק בית פנימי ביחס לדפוסי ההתנהגות והרגשות הנובעים בקשר בין צרעת לחג הגאולה. כדי לעשות את הסדר לקראת ליל הסדר ולשוב להאמין בקדושה שיש לכל אדם ואדם, יש לשופטו לכף זכות, ולהתבונן בנקודות הטובות שוודאי קיימות בתוכו ולשמוח בהן. בעזרת השם שנשכיל להיפטר מהצרעת למיניה בגוף ובעיקר בנפש ונזכה ללב טוב. זכרו את דברי התלמוד: "בניסן נגאלו ישראל ובניסן עתידים להיגאל" (מסכת ראש השנה דף יא עמוד א).

מבחינה רוחנית לשהייה בגולה יש משמעות עמוקה ומתפרשת כריחוק עצמי מהנשמה ומהאמת. גלות זה מצב שבו אדם תקוע בשאיפות וברצונות בלבד מבלי להתפתח ולעסוק בבנייה של עולם פנימי טוב יותר. כדי לצאת מהגולה נדרש להוסיף את ה-א' (המסמלת את האלוקות) ולהגיע לגאולה. בני ישראל יצאו ממצרים בזכות 10 המכות שהקב"ה עשה ובכך הוכיח את גדולתו ועצמותו בכל המישורים.

הבסיס של הגולה והגאולה הוא אותו בסיס המבוסס על היחסים במשפחה, בקשר עם בן/בת הזוג, ביחס לילדים, למקום העבודה, לחבר, לשכן במעלית, לנהג המטורף בכביש וכו. השאלה היא האם מכניסים לאותן התמודדויות רגילות של החיים המסמלות את הגולה, את החתירה למשמעות והשאיפה לאלוקות? להכניס את ה-א לגולה ולזכות בגאולה. לא צריך לשנות את החיים דרסטית, לא צריך להרחיק עד לאשרם בהודו או להסתגר בישיבה במאה שערים. הגאולה היא בלרומם את החיים כפי שהם, בלהכניס את הטוב ליום יום. לא לחיות רק את הרגע, לא לחיות "בשביל לחיות", אלא לעשות את זה עם כוונה, עם משמעות. אל לנו להניח לדברים פשוט "לקרות". חובה להתבונן במתרחש ולשאול את מהי הסיבה למעשים עושים? מה רוצים באמת? האם האפשריות שבוחרים בחיים הם של ה"טייס אוטומטי" שהופעל אי שם בעבר או שהם פרי החלטה מושכלת ועכשווית? החלטות אילו מעצבות את החיים וקובעות את הגורל ואם לא ניקח פיקוד ונשאר צופים מן הצד, החיים יחלפו על פנינו. אופס, אני בן 60!

התשובה בחברה המערבית היא למעשה הדרך החלופית לומר לסביבה ולעצמנו שאיננו אחראים למעשינו. בכך אנו אומרים שאין ביכולתנו לשנות את עצמנו, משום שכך נוצרנו. אין בידינו את הבחירה החופשית להשתנות ולהיות שונים ממה שאנחנו. "ככה אני!" היא תגובה כל כך שכיחה ועקשנית, משום שלמעשה איננו מאמינים באמת יש בידינו את כוח הבחירה חופשית. זהו אחד הדברים המאפיינים את האדם בעולם המודרני בו הוא רק הולך ומתרחק מעצמו ופנימיותו יותר ויותר ונסחף אחר הסביבה.

הרמה הנעלה ביותר של יציאה לחרות אינה רק כאשר אנו שואלים את עצמינו "מה הנשמה שלי רוצה?", אלא כשאנחנו שואלים את עצמינו "מהו רצון האלוקים?" כי אחרי הכל הוא זה שגאל אותנו מעבדות לחרות. כשרצון הבורא נמצא בראש סדר העדיפויות שלנו, פירוש הדבר שהשגנו את צורת החיים הנעלה ביותר ואנחנו בוחרים ברצוננו החופשי להתמזג עם הכוח המשמעותי והחזק ביותר עלי אדמות – הקב"ה. כמובן שרצון הקב"ה שנשמור את השבת, נאכל כשר, נתפלל וכו, אולם

בראש ובראשונה הוא מעוניין שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש אל רעהו כמו שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

בליל הסדר, זה הזמן לעצור את הטייס האוטומטי ולקבל החלטות לשינוי - "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" נכתב כי בערב המיוחד זה וביום שלאחריו אנחנו מקבלים כוחות מלמעלה בדמות דחיפה בגב מהקב"ה בכבודו ובעצמו ואנחנו יכולים לשבור כל חומה ולעבור כל מחסום.

פסח תשע"א - חמץ ומצה

לחג הפסח מספר מאפיינים אשר הוא ידוע בהם ובראש הרשימה עומדת המצה. מצה נמכרת כל השנה בחנויות המכולת, אך בחג הפסח יש לה משמעות שונה ואפילו טעם שונה. למה אוכלים מצה בפסח? במה שונה מצה מלחם העומד בגדר "בל יראה ובל ימצא"?

כתוב בהגדה בלשון ארמית "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין". ופירושו בעברית "זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הצריך יבוא וייפסח (מלשון יאכל קורבן פסח). השנה (אנו) כאן, לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה (אנו) עבדים, לשנה הבאה בני חורין". הראשונים מביאים מספר טעמים למה המשפט נאמר בארמית. נאמר על ידי רש"י שמאחר שמזמינים את כל הרעבים לבוא ולאכול ("כל דכפין ייתי ויכול" - מצווה עצומה בחג הפסח), יש חשש שגם המזיקים יבואו, וכדי למנוע זאת, מזמינים בשפה שהם לא מבינים. הריטב"א בפרושו לאגדה כותב כי ארמית הינה שפה שגם המלאכים לא מבנים וישנו חשש שההזמנה תתפרש כהתפארות של עם ישראל ואז יקטרגו בשמים שישראל אינם ראויים לגאולה.

רואים כי המצה מכונה בלשון ההגדה "לחמא עניא" – לחם עוני. כותב המהר"ל מפרג (רבי יהודה ליווא בן בצלאל) בספר "גבורות ה'" (פרק נא) את ההסבר הבא: "הא לחמא וכו' הכי גרסינן ולא כהא לחמא דהא קרא כתיב "לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות פרק טז פסוק לב). מאמר זה סדרו חכמים ז"ל שיאמר כדי לפרסם עניין הלחם הזה, ושהוא לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים". אומר המהר"ל הלחם הזה משום שבזמן אמירת הפסוק, מרים קורא ההגדה את שלושת המצות שלפניו ומראה לכל באי ביתו ובייחוד לילדים "ראו, זה הלחם אשר אכלו אבותינו בזמן במצרים".

ממשיך המהר"ל וכותב "יש לשאול למה נקרא המצה לחם עוני והרי אפשר שהיא נאה כמצת שלמה ועל שם מה נקראת המצה לחם עוני?". וראיתי לקצת אשר רצו לפרש דברי הגדה הזאת דלכך נקרא עוני מפני שהיא נמוכה ואינה גבוהה שהחמץ כאשר נתחמץ הוא נעשה גבוה, ומצה היא נמוכה כמו העני הזה לכך הוא לחם עוני, הטעם השני פת המצה היא קשה להתעכל באצטומכא (רמ"א: מעכל מאכל

בקיבה) ולכך היא מאכל עני כדי שלא יתעכל המזון במעיו, וזהו שאומרים הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים פירוש כי במצרים היו מצרים מאכילים את ישראל מצה כדי שיתאחר באצטומכא שלהם ולא יתעכל, שדרך להאכיל המצה לעבדים העושין את העבודה".

הלחם כמו המצה נעשה גם כן מקמח ומים אך לעומת זאת במהלך עשייתו, מעמידים את העיסה עד שתתפח ואז אופים. בהגדרתו הראשונית כל אחד מחמשת מיני דגן: חיטה, כוסמת, שעורה, שיבולת שועל, ושיפון, כגרגיר או טחון כקמח, שבא במגע עם מים, לאחר שנתלש מן הקרקע ושהה מעל שמונה עשרה דקות ללא לישה נקרא חמץ. גם מאכלים ומשקאות הנעשים ממוצרי יסוד אלה כמו בירה, שמרים, ויסקי, עוגיות, ופלים וכו' הם חמץ.

פיזית, ההבדל בין חמץ ומצה הוא האויר ונפיחות אשר מצוי בעיסה כאשר היא תופחת. אם בוחנים את האותיות, ההבדל הוא ב- "ח" של חמץ לבין "ה" של מצה ("מ" ו- "צ" משותפות) היינו בגימטרייה 3. התוספת הקטנה של שלוש שיש לחמץ גורמת לשינוי עצום ביהדות עד כדי כך שנאמר בגמרא "בל יראה ובל ימצא" (פסחים דף מח עמוד א) והעובר עליו עונשו כרת ככתוב בתורה "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל" (שמות פרק יב פסוק טו). והשאלה שמתבקשת היא – מה הביג דיל? מה מסתתר מאחרי המספר 3 עד כדי כך שהקב"ה בחר להעניש את העובר עליו בעונש הכי חמור המוזכר בתורה?

חז"ל מלמדים אותנו שהתשובה נמצאת באמרה המפורסמת של רבי אליעזר הקפר בפרקי אבות: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (פרק ד משנה כא). החמץ, אם כך, מסמל את כל המיותר בחיים שלנו, את ההרגלים הרעים, את המידות הרעות, את המחשבות השליליות. כאשר האדם אינו עצמו אלא מתקנא במה שיש לאחר, מתאווה לרכושם של אחרים, ורוצה בכל עת שררה והערכה מאחרים, אין לו חלק בעולם הזה. הקב"ה רוצה שנהיה אנו עצמנו. לעולם יהא אדם ללא נפיחות, ללא אוויר. אין זה דבר של מה בכך להיות אדם או איש ללא תוספות - זוהי מעלת חשיבות אמיתית. על הממרה "כולם אנשים" (במדבר פרק יג פסוק ג) אומר רש"י: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואמרו חז"ל "איש" זה צדיק : "ובכל מקום שנאמר אנשים, בני אדם צדיקים הם" (שלח לך מדרש רבה, טז ה).

כל אחד יכול להעיד שהימצאותו של בעל גאווה בסביבתו אינה נעימה. ניתן ממש לראות כיצד אדם כזה שם עצמו תמיד במרכז, לוקח כל דבר באופן אישי, נעלב

בקלות (כי הוא כל אחד יכול להעיד שהימצאותו של בעל גאווה בסביבתו אינה נעימה. ניתן ממש לראות כיצד אדם כזה שם עצמו תמיד במרכז, לוקח כל דבר באופן אישי, נעלב בקלות (כי הוא חושב שמכוונים אליו את הדברים), וכל מה שהוא שומע הוא מיד מתרגם לחשיבה של "מה זה אומר מבחינתי"? הוא מאוד מעוניין להראות כיפה, מצליחן, חכם וכריזמטי. למרות הופעתו החיצונית, שלעיתים רבות משדרת על פני השטח עוצמתיות, הגאוותן מונע מאוד ממה שחושבים עליו, ולכן הוא בעצם חלש ולא חזק. למרבה האירוניה אותו אחד בפועל נמנע מלחשוף את עצמו ופנימיותו האמיתית, שוכח להיות עצמו, וחי בתוך משחק ומאחורי מסכות.

מי שנהיה חמץ ומתמלא באוויר, גאווה, נפיחות, וחשיבות עצמית, חייב כרת. הוא לא עצמו, אלא כדג הנפחא שמתנפח כל פעם שמפחד או רוצה להפחיד, ולפיכך יוצא מן העולם ואינו יכול להיות בחברת אנשים. מי שחי כמו חמץ – חייו הינם החמצה אחת גדולה.

המצה, מאידך, מסמנת את תכונת הנפש הרצויה של ענווה ועדינות. למעשה במצה יש את אותם חומרים מזינים ואת אותם אבות המזון כמו בלחם, אלא שהיא פחות נפוחה, פחות מלאה בעצמה, פחות יפה חיצונית ומריחה פחות טוב. אין בה את ה"דעווין" וה"שוויץ" שיש בלחם. חז"ל לימדו אותנו שענווה היא שורש המידות הטובות ושהענווה היא זו שמביאה תכונות נוספות כמו כבוד לזולת, אכפתיות, שמחה ורוגע.

אדם צנוע הינו אדם שנותן מעצמו לזולת. הוא לא מרגיש מאוים מכך שגם האחר יצליח ושגם לאחר יהיה טוב, הוא פתוח ומשוחרר. אדם כזה לא מפחד להיראות חלש. לכולם יש חולשות והניסיון להסתיר אותן ולהציג חזות של אדם אחר כל כך מעייף ומיותר. כשמדמים אדם עניו לרוב חושבים על תסביך נחיתות או כתפיים שמוטות, אבל האמת שונה לחלוטין – מדובר באנשים עם עוצמה פנימית אדירה שמאפשרת להם לחיות בשמחה תמידית. הם לא זקוקים לחיזוקים מזרים על עצם קיומם, אינם מנסים לעשות רושם על אף אחד ויכולים בקלות להתחבר לצד האלוקי שקיים בכל אחד מאתנו.

עוד נקודה מעניינת לגבי מצה. על מצה ניתן לשים מצות רבות נוספות. בהיותה שטוחה, היא יכולה להכיל ולהחזיק רבות כמותה מעליה. לעומת זאת, על לחם נוכל לשים לכל היותר לחם אחד נוסף וגם הוא יתנדנד ולא יהיה יציב. ניתן ללמוד מכך שכשהאדם נקי מהאוויר, מהאגו והפוזה שמנפחים אותו, וטהור מהחמץ שמחמיץ לו את הלב, בדרך כלל יכול להיות לעזר ותועלת לאנשים רבים נוספים.

את הלב, בדרך כלל יכול להיות לעזר ותועלת לאנשים רבים נוספים. לצערנו, ניתן לראות את התופעה ההפוכה אצל זוגות רבים אשר לא משכילים לשים בצד את האגו, ההרגלים, או את השריטות מהעבר, ולכן כמו לחם על לחם לא מצליחים לשרוד ביחד ולבסוף נופלים.

הרבותא היא להיות כמו מצה, כלומר להיות מי שחי את חייו שלו ולא את חיי האחרים. מי שמתנהג כל העת כפי שהוא עצמו, ללא גינונים ותוספות, הוא אשר מקיים את דברי הלל (פרקי אבות פרק ב ה) "השתדל להיות איש". מי שחי כמו מצה, ממצה את חייו.

בפועל, הניקיון הסיזיפי (הקשה מאד) של הבית בימי ההכנה לחג, ואחר כך שריפת וביעור החמץ מסמלים את המלחמה והביעור של החמץ האישי שבתוך כל אחד ואחד (הבית הגשמי מסמל את הבית לנשמה שבקרב כל אדם). לראשון, החמץ הוא כעסים גדולים על אנשים שסביבו, לשני קינאה ותחרותיות ולשלישי גאווה, פחדים, חרדות, עצבות, תחמנות, אגואיזם וכו'. תוך כדי קרצוף הרצפות והפנלים יעשה המנקה "בדק בית פנימי" וידמה שגם את נשמתו הוא ממרק.

הרי שבסופו של יום זכינו והגענו לשולחן הסדר עם כל המשפחה, חברים ואורחים. השולחן מלא מטעמים מריחים, הרבה רוח טובה ומעודדת – השמחה בעיצומה. חז"ל לימדנו שאדם שניגש אל החג עם גישה כזו מובטח לו שמשמיים יסיעו לו כל השנה עד הפסח הבא להילחם באותו חמץ מיותר. ויותר מזה, אנו בצפייה גדולה פותחים את הדלת בתקווה שאליהו הנביא יגיע ויתקיים בנו כמאמר הגמרא "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להגאל" (ראש השנה דף יא עמוד א), וככתוב בהגדה "לשנה הבאה בני חורין".

שיר השירים – קודש קודשים

בסוף קריאת ההגדה בליל הסדר, במועדים שונים לאורך חול המועד, בשביעי של פסח, ובערבי שבתות, נוהגות עדות רבות בישראל, כל אחת לפי מנהגה, לקרוא את מגילת שיר השירים ולהתחזק מהמתואר בו באמונה ובאהבה לקב"ה. אין זמן טוב יותר מפסח כדי לשוב ולקרוא את שיר האהבה האולטימטיבי של כל הזמנים, בו נעשו לאבותינו ניסי ניסים ביציאתם ממצרים ולראשונה התגבשו מחבורה של עבדים לעם של בני חורין ובני מלכים בדרכם אל הגאולה בארץ ישראל.

שיר השירים, אשר כתב שלמה המלך, שכונה "החכם מכל אדם", הוא ספר קצר ויוצא דופן. המגילה בתחילה הייתה גנוזה, עד שבאו חזקיהו מלך יהודה וסיעתו והחזירוה למקבץ ספרי הקדש. רבי עקיבא אמר על המגילה כי "כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים" (מסכת ידים פרק ג משנה ה) ובדבריו הוא רומז שבסיפור המתואר מסתתר משל עמוק וחשוב שעל כולם להכיר. בתוספתא מבארת המשנה על ידי התנא "רבי שמעון בן מנסיא אומר: שיר השירים מטמא את הידים, מפני שנאמרה ברוח הקדש " (מסכת ידים פרק ב הלכה יד).

מפרשים שונים קשרו את מגילת שיר השירים לפסח מסיבות שונות. יש הקושרים זאת עם הפסוק: "לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי" (פרק א פסוק ט) מרכבות צבא פרעה מזכירים את יציאת מצרים. יש שתלו את הדבר בתיאורי סוף החורף ותחילת הקיץ המופיעים במגילה ומתאימים למועד שבו חל הפסח "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לו: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקול הַתּור נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ" (פרק ב פסוק יב).

במבט גס וגשמי במגילה, היא עלולה להיתפס כסיפור אהבה רומנטי בין בחור ובחורה צעירים החיים בירושלים. סיפור אהבתם כולל רומן סוער המתאר את ההשתוקקות האדירה של האחד אל השני, פרידה כואבת, כיסופים הדדיים ושיבה מרגשת. בפועל, שיר השירים הוא משל לקשר המיוחד שבין הקב"ה וכנסת ישראל (עם ישראל). לקב"ה אין דמות ואין לו דמות גוף, ובכל זאת הוא נמשל לזכר, וזאת כדי להבליט את תכונתו כמשפיע וכנותן לעם ישראל שנמשל כאן לנקבה.

שלמה המלך ראה ברוח קודשו את התהליך ההיסטורי שעבר ושעתיד לעבור עם ישראל לאורך הדורות ולכן שתל בסיפורו רמזים ונקודות מפתח חשובות לידיעה ומחשבה. הסיפור המופלא של עם ישראל מתחיל כמובן עם הבחירה בעם מכל

שאר האומות, עובר דרך ה"חופה" שנערכה במעמד מתן תורה בהר סיני, החטאים הרבים שהביאו לגלות נוראה בת אלפיים שנה, ולבסוף הגאולה הנכספת ובתקווה גדולה ה"חתונה" המחודשת.

בספר עצמו מתואר כיצד בתחילה מלך ירושלים חיפש בין בנות ירושלים את הראויה ביותר להיות רעייתו המלכה. לבסוף הוא בחר את הנערה שהתבלטה יותר מכולן במידותיה האצילות, ביופייה ועדינותה ככתוב "וְנָאוָה בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. . . הַיָּפָה בַּנָּשִׁים" (פרק א פסוקים ה-ח). המלך נקשר עימה עמוקות וכרת עימה ברית משותפת לפיה היא מתחייבת להיות נאמנה ותחדל להידמות לחברותיה הישנות. מצידו, המלך יפרוס עליה את חסותו, יביאה לחדרי ארמונו ויעתיר עליה אהבה, תכשיטים ובגדי מלכות כראוי למלכה מכובדת שכמותה ככתוב "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (פרק ב פסוק ד). למעשה ובפשטות, הקב"ה עשה תנאי עם עם ישראל לפיו יחוד העם ומעשיו יהיו שונים מהעמים האחרים בעלי תרבות זרה ככתוב בתורה "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ" (שמות פרק יט פסוק ה).

לאחר שנחגגה חופתם ברוב פאר והדר, אותה נערה לא עמדה בהבטחתה. על אף אהבתה למלך וקשריה המיוחדים עימו, החלה להתרועע עם זרים ועם חברותיה לשעבר, להתנהג כפשוטת עם ולזלזל במלך ובמעמדה הרם (עזיבת דרך התורה, זילות המצוות ובעיקר שנאת החינם בתוך העם). המלך המאוכזב שלח אליה שליחים להזהירה אם תמשיך להפר את הברית עימו אף הוא יהיה משוחרר מהתחייבויותיו כלפיה. הוא קרא לה להפסיק ללכת מדרכה שבחרה ולשוב אליו "עָנָה דוֹדִי, וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ. כִּי-הִנֵּה הַסְּתָיו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לו" (פרק ב פסוקים י-יא). לאחר שגם ההזהרות לא הועילו, המלך נאלץ לגרש את רעייתו מהארמון והיא שבה לרחובות גלמודה ונרדפת. "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי--מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (פרק ה פסוקים ז-ח).

בשומעו ממרומי הארמון את דברי רעייתו הסובלת, המלך נזכר בחסדי נעוריה ומעשיה הטובים וליבו התמלא חמלה וסליחה. לבסוף הודיע לה כי גירושה מהארמון (מארץ ישראל) הינו זמני והפיך וכי הוא עתיד להשיבה אליו "שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם. מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן" (פרק ז פסוקים א-ב). את הסוף הטוב במגילה מסיים הפסוק שמתאר את המלכה "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִינִי" (פרק ח פסוק יג) שפירושו שבאחרית

הימים "הקול קול יעקב" (בראשית פרק כז פסוק כב) יישמע וכל החברים (העמים) מקשיבים ברצון. עד כאן המשל שמספר שלמה המלך.

לאורך ההיסטוריה ידוע על סמך מיתולוגיה, ארכיאולוגיה, וספרות יהודית וחיצונית, כי עם ישראל יצא ממצרים, שכן בארץ ישראל, יצא לגולה בבבל וחזר לארץ, ושוב יצא לגולה מורחבת ועדיין ממנה לא חזר. ברוח קודשו ראה שלמה המלך את כל ההליכים ואת כל השלבים עד סוף העולם כולל היום והעלה אותם על כתב. החלק האחרון בפאזל נישאר פתוח והושאר לשיקולו של העם בכלל ושל היחיד בפרט. האם חזון האיחוד מחדש יתממש כפי שחזה שלמה במשלו או לא?

השאלה הגדולה של האמונה תמיד עמדה מול עם ישראל ואפילו מזמן האבות אברהם, יצחק, ויעקב. ההבדל בשנים (כ- 3,800) נתן את אותותיו וההפרעות החיצוניות גרמו תמיד לסטייה מהדרך התורה שאותה קיווה המלך לעמו. בעבר הרחוק ועד חורבן בית המקדש הראשון, כמו שכתובים מעידים (התורה, מגילות קומרן, פפירוס איפוור, ועוד), הניסים הגלויים שהיו נקלטו על ידי כל החושים – כמו לדוגמא 10 מכות מצרים. ניסים אילו נעשו כדי להעמיד את האמונה בקב"ה במבחן הבחירה החופשית של כל אדם וזאת כנגד נוחות החיים, כוחות הכישוף, ועבודת האלילים. חובת הבורא הייתה אז וגם היום, לוודא שכפות המאוזנים שקולות ושוות ברמת השפעתן כדי לאפשר את הבחירה החופשית של האדם כמו שאמר רבי חנינא "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (מסכת ברכות דף לג עמוד ב). במצרים רוב העם בחר לא להאמין ולכן התורה מעידה כי "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג פסוק יח). רש"י כותב על הפסוק "אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפלה".

אחרי קריעת ים סוף ומעבר עם ישראל בתוכו כתוב "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּֽירְאוּ הָעָם אֶת-ְה' וַיַּֽאֲמִינוּ בּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּֽוֹ" (שמות יד פסוק יד). למה דווקא אחרי קריעת הים נאמר ויאמינו הרי ברור שמי שיצא בחר להאמין והנביא ירמיה מעיד מדברי הבורא "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"? (פרק ב פסוק ב). התשובה לכך נמצאת במכילתא ודרשו חז"ל על קריעת ים סוף כי שם "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא" (פרשה יד) ומובן מזה כי לפני כן לא ראו את אשר ראתה אפילו שפחה. מה שראו עד עכשיו היה את הדם ביאור, את השחין על העור, את הערוב (חיות הטרף) משתוללות וכו. בקצרה ראו את הנפעלים והפועלים אבל לא את המפעיל וכשיצאו ממצרים האמונה הייתה כי לא יתכן נפעל מבלי מפעיל. על הים ראו את "היד הגדולה" ואחר כך נכתב בשירת הים כי בני ישראל ראו את

המפעיל והעידו "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו פסוק ב).

"אמר רבי יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" (מסכת בבא בתרא דף יב עמוד ב) ואם הנבואה נטלה מהנביאים, קל וחומר מאזובי הקיר. עם ישראל כיום מפוזר על גבי כל חמשת היבשות, ללא אחידות בלבוש, שפה, הלכה, ומנהג. רבים מתגודדים סביב רבם כאשר הקהילתיות פתוחה אך ורק לאילו שמוכנים לקבל ולהדמות. חוסר הבנה הדדית, הפליה עדתית, לאומניות לעומת חרדיות, ועוד אין ספור כהנה וכהנה גורמות לפרוד ורחוק. אין הנהגה אחידה לעם ישראל ואין הסכמה בין הגדולים על הדרך להנהיג. חושך ירד על העולם ואין "המבינים" מבינים זאת. ללא נבואה וקשר ישיר לבורא אנו טועים באפלה ומגששים אחרי הדרך הנכונה לאיחוד מחדש עם אבינו שבשמים ככתוב בשיר השירים "בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי" (פרק ה פסוק ו).

ומה שלמה המלך כותב על הקב"ה בזמן הזה: "דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּונוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים" (פרק ב פסוק ט). באחד המשפטים היותר יפים הקב"ה מתואר כעומד ומציץ מבעד לחרכים (חורים בגדר) על רעייתו שאינה שמה לב לנוכחותו אולם הוא מוודא שלא יאונה לה כל רע. האמונה שישנו כוח בעולם שמשגיח ודואג, גם אם לא רואים אותו בחושים הרגילים, נותנת שמחה אדירה ותחושת ביטחון ושלווה. אין אדם שאינו נתקל בקשיים כאלה ואחרים במהלך חייו והידיעה שהוא לא לבד מנחמת ומחזקת.

הקב"ה תמיד נוכח וכמו אבא טוב, שרוצה ללמד את בנו ללכת, הוא מסתתר מאחורי הדלת ומציץ מבעד לחריץ כדי לתת לבנו את ההזדמנות ללכת לבד מבלי להישען עליו. אם הבן היה תמיד רואה את אביו לידו היה מפתח תלות שלילית, כך שבמקום רגליים היו צומחות לו קביים. הילד אולי ייפול בהתחלה, אבל לבסוף יפתח עצמאות חשובה, והאבא מחייך. הקשיים, המכשולים והסתר הפנים שעם ישראל חווה כה רבות בחייו אינם אלא חסד גמור. מקורו באמון של הבורא שהעם יכול לגדול, להתמודד וללכת בכוחות עצמו.

אומר הקב"ה "פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (פרק ה פסוק ב) בניסיונו להחזיר את הרעיה חזרה. "רק תפתח" אומר שלמה המלך בשם השם בשיר השירים וכותב במפורש כי לעם ישראל יש את האפשרות להיכנס חזרה תחת כנפי השכינה "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה". "רק תפתח" אומר שלמה ותהיו לי עם סגולה ואור לגויים. "רק תפתח" אומר שלמה ואז "אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי" חזרה אל ארמון המלוכה.

רק תפתח.....

קדושים - "ואהבת לרעך כמוך"

התורה בכלל, ופרשת קדושים בפרט, עמוסה במצוות והנחיות כיצד עלינו לחיות נכון יותר עם הזולת והיא בעצם באה ומפרטת כיצד מקיימים הלכה למעשה את מצוות-העל הכתובה בתחילת הפרשה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא פרק יט פסוק יח). למעשה הפסוק כולו מדבר במערכת יחסים שבין אדם לחברו "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". חלק מפסוק זה בין 3 מילים מכיל בתוכו את עומק העומקים של היהדות והתורה כולה.

רבי עקיבא, התנא האלוקי, התייחס לסוגיה באומרו "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ירושלמי נדרים פט). מה הכוונה באומרו "כלל גדול בתורה"? המשמעות היא שאהבת הזולת כוללת בתוכה את כל שאר מצוות התורה! כל שאר העשיות הן רק פרוט של הכלל הגדול עצמו. כמו לדוגמא בתוך הכלל הגדול של "זהירות בדרכים" יש פרוט של הרבה עשיות אחרות כגון: נהיגה במהירות המותרת, עצירה ברמזור אדום, מתן זכות קדימה וכו, כך גם באהבת הזולת אנו מקיימים את כל שאר המצוות עצמן. אין עוררין ששמירת שבת, כשרות וטהרת המשפחה הן הבסיס לקיום היהדות, ואף נאמר במקום אחר שאין אנחנו יודעים איזו מצווה חשובה מחברתה, ובכל זאת ברצון להטיב לשני, אנחנו ממש דומים לקב"ה בעצמו שעסוק ללא הרף בהשפעת שפע וטוב לברואיו.

בנוסף, היו פרשנים רבים שטענו כי עבירות שבין אדם לחברו חמורות יותר מאשר עבירות שבין אדם למקום. ולהלן נאמר במשנה "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" (יומא פרק ח' משנה).

במציאות היומית, אדם נולד עם אהבה טבעית לעצמו ולרוב הוא לא צריך לפתח אותה. ה"חינוך העצמי" עליו מדברת היהדות הוא בלהתחיל לאהוב גם את הזולת ממש כמו שהוא אוהב את עצמו! לרצות שיהיה לשני טוב בדיוק כמו שהוא רוצה שיהיה טוב לו! יהודי צריך לאהוב כל יהודי ולא רק מי שנחמד אליו, דומה לו, מצביע או מתנהג כמוהו. זו מצווה קשה ביותר אבל מאחוריה עומדת חוכמה אלוקית אדירה ולכך מרומז בסוף הפסוק ככתוב "אֲנִי ה'".

אל הקריאה לאהוב את הזולת מתלווה הציווי "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (פרק יט

פסוק יז) אשר גם כן מופיע בפרשה זו, והוא למעשה משלים את מצוות עשה לאהוב עם מצוות לא-תעשה שלא-לשנא. מהדברים מתבהר שלא מספיק לא לבטא כלפי חוץ את הסלידה ממישהו אלא צריך בגדלות נפש לשדר לו שהוא מקובל ורצוי. הדרישה היא לא רק להתנהגות נעימה כלפי חוץ, אלא ממש לעדן את הפנים לרמה כזו עד שלא נרגיש אפילו בעומק הלב שנאה כלשהי כלפי מישהו אחר. בשלב זה מורמות הגבות בתמיהה ושואלות כיצד זה אפשרי? וכיצד ניתן להכריח את הלב להרגיש או לא להרגיש משהו שהשכל כופה עליו?

בקשר לזה מוכר הסיפור על הלל הזקן אשר נשאל על ידי אותו גר "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת" (שבת דף לא עמוד א). ענה לו הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה" (אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך). הלל הזקן חשף סוד גדול באומרו כי הדרך לעשיית מצוות מתחילה בהימנעות מרעות וזאת על סמך הנאמר "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהילים פרק לד פסוק טו). מי שמתמיד בכך מובטח לו שעם הזמן לא רק שכלו, ידיו, ורגליו ירצו לאהוב ולכבד כל אדם, אלא גם ליבו, שכן "אחרי המעשים ימשכו הלבבות" (מסילת ישרים).

חכמי הקבלה דימו את עם ישראל כגוף אחד שלם וכל אחד מאיתנו לאיבר בודד בו. כל איבר מחויב לבריאותו והצלחתו של שאר האיברים לא פחות מאשר להצלחתו האישית. כך לדוגמא, לא ייתכן שהריאה תחליט שהיא רוצה לספק חמצן אך ורק לעצמה או שהכבד יקבע כי מעתה ואליך הוא מסנן רעלים אך ורק שקשורים אליו. למעשה כל האיברים עסוקים 99% מזמנם בעשייה למען יתר האיברים ורק באותו אחוז בודד הם פועלים למען עצמם. כך גם כל יהודי ויהודי מחויב ברוב זמנו וכוחותיו לשרת ולהטיב עם חבריו ולוותר על תכונת האגואיזם המולדת בו. האדם בחברה המודרנית מרבה בבדידות ועצבות אשר נובעים מדאגה יתרה ומוגזמת לעצמו, ובכך הוא מאבד את מקור החיות שלו שהם חברה וסביבה אנושיים מפרים ותומכים. בהחלט חשוב שהאדם ישאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים במקרים רבים לא לראות את שכניו. מתוך כך הוא מכלה את זמנו ורגשותיו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קינאה ואף נקמנות. הדבר דומה לאותו אדם שמחזיק בידו הימנית סכין וחותך ירקות לעשות סלט. כמו שלא יהיה הגיוני שאם יד ימין בטעות חתכה בסכין את יד שמאל, אז יד שמאל תיקח בשנאה את הסכין ותחתוך בחזרה את יד ימין כדי לנקום, כך לא הגיוני שיהודי ישנא וינהג בפרוד כלפי כל יהודי אחר. ובראיה זאת של עם אחד = גוף אחד מובן יותר איך אפשר לקיים את הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

מצווה נוספת שמופיעה בפרשה היא "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא פרק יט פסוק יד). החצי השני של הציווי מוכר יותר בפשטותו וזה שמסוכן לשים מכשול בפני עיוור, שהרי הוא יכול להיתקל בו ולפול. הכוונה מאחרי הפשט היא שאסור להטעות אף אדם ולנצל את חוסר ההבנה שלו בתחום מסוים. בעולם העסקים מצווה זו רלוונטית במיוחד והמקצוען מוזהר לומר לכל לקוח את האמת במלואה ולא לנצל את תמימותו וחוסר בקיאותו בתחום כלשהו.

יחד עם זאת, חציו הראשון של המשפט מדהים וחשוב לא פחות. אך ציווי זה "לא תקלל חרש" לגמרי לא ברור, הרי החרש במילא לא ישמע את הקללה ולא יגרם לו נזק? כאן התורה מראה את גדולתה ואומרת שאפילו אם אותו חרש לא ידע שקולל, עצם העובדה שבלב ובמחשבה היה רצון להרע לו, או לחשוב עליו רעה - עצם זה יגרום לו נזק, ולכן חייבה התורה להימנע מכך. גם למחשבות ולמילים כוח אדיר ויש להיזהר בהם.

אפקט נוסף יש לקללה והוא על הפנימיות של המקלל. כאשר ההתפרצות האימפולסיבית גורמת להוציא מפיו מילים עם קונוטציה שלילית, מילים אילו מחלחלות חזרה "דרך האוזניים" אל תוך תוכו של המקלל ומעיבות על נפשו, ולכן רואים את האדם לאחר מעשה עם נפש מדוכדכת ועצובה. הוא עצמו לא שלם עם צורת ההתבטאות. לעומתו, אדם המקפיד לדבר בלשון חיובית, מקרין אור בעל תכונות מקרבות, ואנשים בסביבה נמשכים אליו כאל מגנט. יש אנשים שאפילו לא משתמשים במילה "מלוכלך" – הם אומרים "לא נקי" במקום, ולילדינו הקטנים שעדיין פתוחים לדוגמה אישית נגיד "למה אתה לא נקי?" במקום "למה אתה מלוכלך?" – נשמע הרבה יותר טוב ולא רחובי.

בעיתוי הנוכחי, שבוע הראשון לאחר פסח, ניתן להוסיף עוד למצוות אהבת הזולת ולהזכיר את 50 ימי ספירת העומר (מפסח עד לחג השבועות). על פי המסופר בתלמוד (מסכת יבמות דף סב עמוד ב) בתקופה זו נפטרו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא בימי מרד בר כוכבא, במגיפה מסתורית ונוראה שנקראת אסכרה. מותם בטרם עת בתקופה קצרה של שבע שבועות, למרות היותם תלמידי חכמים וצדיקים שקיימו ואף דקדקו במצוות ובהלכות השונות, היה בגין שלא נהגו כבוד איש ברעהו. אותם תלמידים קינאו בחבריהם, דיברו לשון הרע, ושמחו לראותם בקלונם, ועל כן נענשו. עונש דומה קיבלה האומה כולה עם חורבן בית שני ביציאה לגלות נוראית של יותר מ- 2,000 שנה, וזאת על שום שבאותם ימים שררה שנאת חינם ולא קיימו את מצוות אהבת הזולת. מכאן נובע המנהג לקרוא כל שבת עד חג השבועות (ואשכנזים עד ראש השנה) פרק במשנת אבות שביסודה מטיפה מוסר אמת לקוראה.

הכוח של נתינה לזולת וחמלה על האחר הוא בל ישוער. ידוע הסיפור על רבי ישראל מסלנט שהתהלך יום אחד בשוק הערבי בירושלים העתיקה וניתקל בערבי חמוש בסכין גדולה שבא לדקור אותו. הרבי הסתכל עמוק אל תוך עיניו ולפתע הערבי שמט את הסכין, נישק את ידו של הרב ונס בריצה מהמקום. לאחר מכן חסידי הרב שאלו אותו לפשר האירוע המדהים והוא ענה כי ראה לפניו אדם כל כך מסכן, שהשנאה שבליבו ממש העבירה אותו על דעתו עד שהוא היה מוכן לרצוח אדם רק בגלל שהוא מדת אחרת, ולכן הוא הרגיש כלפיו רחמים אדירים על שהגיע לשפלות כזו. הערבי שחש את הרגש הזה מתוך העיניים הטובות של הרבי פשוט נדבק במידת הרחמים ולא יכול היה לבצע את הרצח.

לאדם הממוצע, התפיסה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז במילא יהיה גם לסביבה טוב". תפיסה זאת נכונה, אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי במילא כבר יהיה טוב". נשיא אמריקאי מפורסם בשנת 1961 אמר את אותו רעיון אך במילים שונות: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, שאל מה אתה יכול לעשות עבור המדינה". כשאנשים לא שמים לנגדם את הממרה "ואהבת לרעך כמוך" וחושבים רק על טובתם האישית, לא יהיה איכפת מה קורה עם אחרים שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות כבדות.

למעשה, כל אדם כאינדיבידואל, יכול להוסיף למאגר האנרגיה החיובית הכללי את המעט מעצמו ובכך אפשר להעצים את כל אשר סביב לו, וממילא גם הוא יסחף עם הזרם. האזורים אשר כולם יכולים להשפיע ולתרום הם במעגלים היותר מקורבים כמו מקום העבודה, שכנים, חברים, בן/בת זוג, ובמיוחד כמו שכולם מכירים, בנושא הנהיגה בכבישים. כל אדם ואדם לפי יכולתו יתאמץ וישאל איך אני יכול לתרום לסביבה?

בקהילות הדתיות ישנו מוסג הנקרא גמ"ח (ראשי תיבות גמילות חסדים). המילה עומדת כתחליף למילה מחסן. אדם המנהל בביתו גמ"ח חיתולים מחזיק את כל סוגי החיתולים למקרה חירום בו נתקעה משפחה ללא חיתולים אחרי שעות פתיחת המכולת המקומית. סוגי הגמ"חים שונים ומשונים. ישנו גמ"ח מוצצים וגמ"ח סדינים, גמ"ח תרופות וגמ"ח תפילין, והרשימה ארוכה. לפני שנים הגענו לבני-ברק לאירוח בשבת ותוך כדי טיול אחר הצהרים ברחוב, נעלם אחד הילדים. המארחים הרגיעו אותנו ואמרו "אל תדאגו – יש גמ"ח ילדים אבודים". הקונספט של גמ"ח מביא את

בעליו למצבים לא נוחים ובשעות לא נוחות – אך הוא עושה זאת למען הקהילה. כשהוא נותן בכיוון אחד, מיד מתעוררת המחשבה בליבו של שכנו לעשות גמ"ח של נושא אחר וכן הלאה וכך גודלת הסביבה ברמת החסד והאהבה. מה שהייתי רוצה לעצמי אני נותן לאחר וממילא אקבל זאת חזרה בבוא העת כשאצטרך. "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" אומר קהלת (מלך שלמה) (פרק יא פסוק א).

מי שחושב שלקיים את כל שכתוב כאן קשה - אכן צודק! לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו וכו - יגלה שבסופו של דבר דווקא שהדרך הזו היא הקלה יותר...

הלוואי ונזכה להתקרב ולקיים את מצוות אהבת הזולת בלב תמים ונקי.

פרשת אמור – צדקה ורחמים

פרשת "אמור" מפרטת על רוב החגים שניתנו בתורה ומסבירה את מהותם ואופן חגיגתם. במהלך ההסבר על לוח השנה היהודי, ניתן הציווי לספירת העומר וכן מצוות קציר הדגנים. הפרשה שבה ומורה להשאיר לעניים מעט מהיבול שכל חקלאי עמל וגידל בכוחות עצמו. למעשה התורה מציגה את אחת מאבני היסוד של היהדות לאורך כל הדורות והיא מצוות נתינת צדקה ועזרה לנזקקים ככתוב "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא פרק כג פסוק כב). פשוטו של פסוק היא כי על בעל השדה להשאיר את פאת השדה (הקצוות החיצוניים) לא קצורים כדי שיבואו העניים וילקטו. בדומה לכך יש להשאיר את אשר נשכח או נפל מיד הקוצר. מצווה זו נקראת פאה נופלת בגדר המצוות של מתן צדקה לנזקקים.

במבט ראשון מצוות מתן צדקה נראית כלא הגיונית ואפילו לא צודקת. למה על אדם ראשון לעבוד קשה עבור פרנסתו ואח"כ לתת מתוך זה למישהו אחר? שהשני ילך גם כן לעבוד וירוויח את לחמו בעצמו! גם ככה שהפרנסה היום קשה ומכבידה, המשכנתה לוחצת, התשלום על הגנים של הילדים בשמיים וזה עוד לפני שמדברים על הבורסה שחזרה להיות לא יציבה ומה שזה עושה לחסכונות ולקרנות ההשתלמות! על פניו יש את כל הסיבות לדחות את הציווי הגבוה הזה ואפילו להרגיש בנוח עם הדחייה. אולם כשמתחילים ללמוד את העמקות של הדברים ניתן להתחיל לראות (ובעיקר להרגיש) שלא כך הוא הדבר. נראה כי בתקופה שבה אנו חיים, תקופת רדיפת המותרות ותאוות הממון, אין ערוך לחשיבותה של מצוות הצדקה, שכן זו מצווה שמחנכת את האדם לוותר על החומר לטובת הרוחני ולהתחשב בצרכי זולתו. נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים "מה ששלי שייך לי, ומה ששלך שייך לך" – נכון לחשוב כך כאשר מדובר אך ורק בחומר. הקדימה המשנה עוד לפני 2000 שנה וכתבה "הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם" (אבות פרק ה משנה י). מנגד ישנם חוקי הרוח שאומרים - גם מה ששלי שייך לך, ושלך נשאר שלך. כאן המשנה מגדירה את האדם שחושב כך כחסיד – כעושה חסד עם חברו.

חז"ל קבעו כי שכשאדם עושה מצווה, מקבל אות של אור שמלווה אותו באותו היום ככתוב בספר משלי "נר מצוה ותורה אור" (פרק ו פסוק כב). כותב רש"י על הפסוק "כמו שהאור מאיר לעולם תמיד, כך התורה עומדת זכותה לעולם אל האדם,

וזכות מצוה לפי שעה כאור הנר". ובעל הטורים כותב "שבזכות נר מצוה ותורה אור סותם פיו של שטן מלהסטין", וכן כתוב בהמשך בקהלת "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (פרק ח פסוק ה). מדברים אלה, ומהנחיות רבות ונוספות המופיעות בתורה, עולה התמונה שמדובר במצוה חשובה ומהותית במיוחד, ועל כל אדם, שרוצה להתקרב אל האמת, להבין מה עומד מאחוריה וליישמה עד כמה שידו משגת.

גם לאדם רוחני חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעבר למה שהוא זקוק לו. מתוך המקום הזה, הוא פנוי יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל. כדי להגיע למקום הנשגב הזה, יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולד איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ובעידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן מזון משלה לחיה אחרת שאינה בת משפחתה הקרובה. לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגשת-הזולת", כלומר אין להן את היכולת להרגיש את הצער או צרכים ומצוקות של חיות אחרות. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. היכולת להוציא מהכוח אל הפועל היא שמגדירה את האדם כבן אנוש.

מעבר לטעמים אלה, למצווה הצדקה יש עוד שורשים עמוקים. הראשונה שעולה היא: כולנו אחים. כאבו של אחר זה בעצם הכאב שלי עצמי ושל כולנו יחד. גם אם לא רואים ולא מרגישים את המצוקה של הזולת, מתוקף היותנו אומה אחת יש חוט שני דק ביותר, אך חזק מאוד שמקשר בן כולם. אי אפשר לראות מישהו אחר במצוקה ולעצום עין. הצרות שלנו כעם וכחברה מתחילות כשאנחנו מתעלמים אחד מרעהו וכל אחד חי בניכור ואגואיזם. המשבר הכלכלי העולמי האחרון הראה כי שיטת הקומוניזם קרסה והקפיטליזם אינו אפשרי עוד. ניתן לראות איך בתקופות של מצוקה קולקטיבית, כימי מלחמה או פיגועים, העם מתאחד ובזכות הסולידריות הרבה מצליחים להתגבר על האויבים. מי שלא מצליח להרגיש ולהצטער בכאבו של האחר, משמע החלק הפנימי העמוק הזה בנפש שלו מכוסה בשכבת אבק ודרוש נענוע להסיר אותה. כתוב שסוף מעשה במחשבה תחילה, היינו, אם נהיה חכמים היום נשכיל להתאחד כבר עכשיו ולא לחכות למכה הבאה שתטלטל ותקרב בנינו וצריך להרפות מעט מהמחשבה של מה יישאר לי אם אתרום?

שנית, על פי האמונה כל מה שמקבלים בעולם הזה ניתן בהשאלה בלבד. כשאדם נפטר בסוף ימיו, הוא לא יכול להיקבר אפילו עם זוג גרביים. כל מה שהוא צובר בינתיים, זה בגדר מתנה זמנית. לא נכון לשגות בדמיונות שאך ורק מאמציו של האדם הם שהביאו אותה אליו כי אז הוא נופל בגדר של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים פרק ח פסוק יז). אין ספק שאנחנו נדרשים להתאמץ כדי להתפרנס,

אולם, מקור הפרנסה והשפע גבוה הרבה יותר ולפיכך, ההתקשרות האובססיבית לרכוש וממון ביסודה דמיונית. אין בעיה למי שנתן מלכתחילה את השפע להמשיך ולתת או "לסגור את הברז" ונתינת הצדקה לא תמנע מאיתנו את הטוב העתידי. נהפוך הוא, דווקא הנתינה לאחר משחררת מתחושות ה"יישות" הפרטית ומזמינה את השפע להמשיך ולזרום. במצוות צדקה, האדם למעשה ניצב בפני מבחן ערכי משמעותי וניסיון גדול. על כך אמרו חכמים ש"ניסיון העושר קשה מניסיון העני" (אגרות חזון איש ח"א קנג). המילה ניסיון באה מהמילה להתנוסס (כמו שדגל מתנוסס אל-על), כלומר מניסיון של התמודדות עם היצר של דאגה ושל קמצנות, האדם יכול לגדול ולהתעלות ברוחניות. אדם עשיר זה אדם שקיבל מתנה ופיקדון כסף של אחרים ותפקידו להחזיר להם על ידי מתן צדקה ומעשר. זו הסיבה שהמילה צדקה באה מצרוף של: צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה, אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק.

אין ספק שנתינה לאחר אינה קלה ובמיוחד שבכיס לא תמיד מצויה פרוטה וגם שלנו עצמינו קשה. יחד עם זאת, יש בנתינת צדקה מעין הכרזת אמונה וביטחון בבורא עולם שאדם יודע שגם אם ייתן משלו הוא לא יישאר חשוף וחסר. הקב"ה הורה לא לעשות לו מבחנים כדי לנסות להבין האם הוא באמת קיים, אבל מנגד ישנו פסוק בתנ"ך בו קורא ה' לאדם לבחון את הציווי של נתינת צדקה "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי בְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי פרק ג פסוק י). חז"ל הגדילו ואמרו "עשר בשביל שתתעשר" (מסכת שבת דף קיט עמוד א), כלומר בעצם קיום המצווה של נתינת מעשר (מלשון עשירית) מקבלים תמורה בצורת עושר חומרי, ואף חשוב מכך - שפע ועושר רוחני!! הציווי של התורה הוא, כאמור, לתת עשירית מהשכר נטו. זה לא קל, אבל עם יד על הלב - זה אפשרי.

המשנה כותבת "קודם שיאכל אדם וישתה, יש לו שני לבבות, ולאחר שאכל ושתה יש לו לב אחד" (בבא בתרא דף יב עמוד ב). נהוג לומר כי אדם לפני שאכל ושתה מרגיש רעב וצמא ואז יש ביכולתו להרגיש גם את לבו של העני, שגם הוא רעב ללחם, אולם לאחר שהוא עצמו אכל, שתה והשביע את רעבונו, שוב אין לו אלא לב אחד ואי אפשר אז להרגיש את ליבו של העני שאין לו לחם לאכול... ". על כך אומרת התורה "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ" (דברים פרק לב פסוק טו) מעצם העובדה שהאדם לא רעב, הבעיטה לא מאחרת לבוא ואז יש את שכיחה של הבורא ומצוותיו – היינו שכיחת הצדקה.

רבים נרתעים מלתרום כי חושדים שכספם ילך למקורות מפוקפקים או לשרלטנים. אכן יש מקום לחשיבה זו. לכן יש לבדוק ולמצוא מקומות ראויים שידוע שעוזרים לנזקקים אמיתיים או שמשרתים מטרה חברתית חשובה. יחד עם זאת, מרוב חשדנות כבר רבים וטובים מקטלגים את קבצן הרחוב כנרקומן ואת הנזקק כשקרן ופרזיט. התפיסה הזו לרוב דמיונית ובאה לתרץ לעצמנו למה לא נכון לתת ולתרום. על המצווה נאמר כי "לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (משלי פרק י פסוק ב). אפשר להבין את המשפט כפשוטו - מתן לאחר יכול להציל את המקבל ממוות פיזי, וניתן להבינו גם כהצלה של הנותן ממוות רוחני. ידוע גם כי כאשר האדם נימצא בטיפול רפואי, היה מוכן לתת את כל הונו בעבור מרפא ולכן עדיף לתת את המעשר לעני מאשר את הכל לרופא.

גם על אופן הנתינה חז"ל באו ללמד ואמרו שהמצווה האמיתית והשלמה היא בנתינת צדקה שמלווה בחיוך ובמילת עידוד. לא פעם במקומותינו באים השלוחים את בית-הכנסת ומבקשים צדקה. הקהל תורם בעין יפה, ולאחר מספר שעות הם באים שוב אל הבית ומבקשים תרומה בשנית. במקרה שקרה הגיב בעל הבית ואמר להם "כבר נתתי" והשיבו לו "לנו נתת? לך נתת!". במבט ראשון זו נראית כמו תשובה חצופה, אבל מאחוריה עומדת אמת גדולה - לתת צדקה זו זכות גדולה ואמיתית דווקא לנותן. על מנת לקיים את המצווה בהידור שלם, להימנע מתחושת הגאווה ולא להביך את המקבל, חז"ל מיעצים לתת את הצדקה בסתר מבלי שהנזקק ידע מי היטיב עימו. עבורנו זה אפשרי על ידי תרומה למוסדות חסד רבים המוכרים ומפוקחים ופזורים בכל עיר וישוב.

נתינה ומתן צדקה יכולים כמובן להיות בתרומת כסף, אולם לצדקה אופני ביטוי נוספים - החל מהתנדבות בארגונים חברתיים שונים, דרך ביטויי אכפתיות ועזרה לאנשים במעגלים הסובבים אותנו (משפחה, חברים לעבודה, שכנים) ועד חיוך ומאור פנים לאדם עצוב וכבוי ברחוב. חשוב שנעבור לעשייה אופרטיבית ושלא נסתפק בהנהון הראש ובאמירת "פשש... יש בזה משהו...". הלוואי וכולנו נהיה יותר אנשי חסד, שנדע להתעלות מעל הטבע ונתחבר לנקודת אמת שקיימת בלב.

פרשת "בהר" – החקלאים הגיבורים

כבר בפסוקים הראשונים של הפרשה, מתמקדת התורה על מצוות שנת השמיטה ככתוב "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ, שַׁבָּת לה', שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר, שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל” (ויקרא פרק כה פסוקים ג-ז). מעבר להלכה המעשית, שרלוונטית היום בעיקר לחקלאים, יש מקום להעמיק את האבחנה אך תוך פנימיות הכתוב וללמוד ממצווה זו פרקים בנושאים של משמעת עצמית, שליטה שכלית, ואמונה. הרובד המעשי של המצווה מורה לנו כי בעודנו חיים על אדמת ארץ ישראל שיש להפסיק כל עבודה חקלאית ועבודת עיבוד הקרקע במחזוריות קבועה מידי שנה שביעית. באותה שנה החקלאים מוותרים על בעלותם הפרטית על שדותיהם וכל מה שגדל מעצמו נחשב לרכוש הכלל ולהפקר. באותה שנה עובדי האדמה, שבתקופת המקרא היו רוב האוכלוסייה העובדת (היי-טק וניהול השקעות היו מקצועות פחות פופולאריים), מונחים לזנוח את עיסוקי החול ולבלות שנה שלמה בלימוד תורה ובעיסוקים רוחניים.

הגיון פשוט אומר שאם בשנה השביעית אסור לעבד את הקרקע ולגדל גידולים חקלאיים - באותה השנה ובשנה שלאחריה היה אמור לשרור רעב, שכן מה יאכלו וממה יתפרנסו? כן, השאלה במקומה עומדת וכבר הקדימה התורה ושאלה את אותו דבר "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ" (פרק כח פסוק כ). אם כך לומדים שמצוות שנת השמיטה היא שנת מבחן לחקלאים בפרט ולעם ישראל בכלל. מתוך כך עולות שתי שאלות המודגשות ונלמדות ממבחן האמונה של שנת שמיטה: השאלה הראשונה חוקרת האם משמעות הביטחון לעתיד קשורה לעובדה שאין מקריות בעולם? והשאלה השנייה בודקת למה מידת הביטחון נבחנת דווקא בשעות קשות בהן נדרש אדם לאמונה מוחשית יותר, אמונה שמלווה במעשה?

חז"ל מלאים בתשבחות על החקלאים שומרי שביעית כדרך אומרם "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו" (תהלים פרק קג פסוק כ) ר' יצחק נפחא אמר אילו שומרי שביעית, ולמה נקראו גבורי כח, כיון שרואה שדהו מובקרת, ואילנותיו מובקרין, והסייגין מופרצין, ורואה פירותיו נאכלין, וכובש יצרו ואינו מדבר,

ושנו רבותינו ואיזהו גבור הכובש את יצרו (מדרש תנחומא ויקרא סימן א). למעשה הפסוק בתהילים מתייחס ל"עושי דברו" ככתוב בתחילת הפרשה " וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " (פרק כה פסוק א) היינו לאילו ההולכים בדרך ה'. על חלקו של העם מלבד החקלאים כתוב השולחן ערוך "ובזה אנו גם מחזקים את ידיהם של אותם גבורי כח עושי דברו, החקלאים השומרים ומקיימים כל הלכות שמיטה מתוך מסירות נפש וביטול הפרנסה" (הלכות תרומות פרק יח הלכה ב).

רבים מן המפרשים תהו בסוגיית "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?" כלומר מדוע נאמרה מצוות שנת השמיטה, מצווה הקשורה בארץ ישראל אליה יגיעו רק בעוד 40 שנה, דווקא בהר סיני ומיד לאחר מתן תורה? רש"י מתרץ בפרושו ואמר "מה מצוות שמיטה בה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כול המצוות נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני", ודווקא בחר הכתוב במצווה זאת המסמלת את מעלתן של עם ישראל באהבה ואמונה. כתמורה מבטיחה התורה "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" (פרק כח פסוק יח). עוד מבטיחה התורה "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (פרק כח פסוק כ).

על מנת שהחקלאי ינטוש את שדהו לשנה תמימה הוא צריך להאמין שיש כוח חזק יותר מ"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה" ואף חזק יותר מההיגיון המדעי שאומר שאם לא זורעים, מדשנים ומשקים - בסופו של דבר רעבים. אמונה, אם כך, מעל מה שנראה "הגיוני" ובגדר "חוקי הטבע". התפיסה המקובלת ברובה שוללת את הגישה הזו ואומרת שמה שלא רואים בעיניים, שומעים באוזניים, ו/או מוכח במעבדה - אין לו זכות קיום. אל מול החששות הטבעיים העולים מהאיסור לגדל ולאסוף תוצרת חקלאית במשך שנה שלמה, הקב"ה מבטיח למאמינים בו כי הוא לא יפקיר אותם. משמעות ההבטחה היא כי אותו חקלאי, הנוהג מדי שנה בשנה לזרוע כמות מסוימת של גרעינים ולהפיק ממנה יבול בכמות ידועה, מובטח לו כי בשנה השישית לשמיטה יאסוף לביתו תנובה הגדולה פי שלוש מהרגיל, למרות שהוא יזרע כמות זרעים זהה לכמות הזרעים שהוא זורע בכל שנה! כל זאת כדי שיהיה לו מקור מחיה בשנה השביעית שבה נאסר עליו לזרוע ולקצור וכן לתחילת השנה השמינית עד שהגידולים יקלטו ויניבו פרי. במציאות כזו של אמונה בהבטחה האלוקית, חרף ההיגיון הקר שאומר שמדובר במעשה "משוגע", החקלאי שזכה ביבול זה היה חש כיצד מן השמים דואגים למחייתו, וכי אין הוא מושלך ל"חסדי" הגורל העיוור - הוא יכול לסמוך על הקב"ה. לכן התשובה לשאלה הראשונה היא "כן", האדם צריך לדעת כי ההשגחה קימת וכי התבואה המשולשת הגיעה אליו לא במקריות.

סברה נוספת לשפע המשולש הובאה על ידי חכמי המוסר והיא שונה קמעה מהסברה הראשונה בנקודה כי בשנה השישית לא תצמח תבואה פי שלוש, אלא המזון שיידרש לאדם יקטן פי שלוש ולכן תבואה בכמות רגילה תספיק לשלוש שנים. סברה זאת נאמרה לגדולי המאמינים כי למראית עין הבטחת התורה לא התקיימה, אך במציאות אותו חקלאי לא נדרש לשלש את מספר הפועלים ולהגדיל את המחסנים לאחסנת התבואה, כך שלמעשה חסך בהוצאותיו התפעוליות בשנה השישית יחסית לסנאריו בסברה הראשונה.

לעומת זאת, צריך להבין כי מתוך הפסוק " וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" יש לדלות את התנאי שבמידה ולא יעשו מצוות, אזי הישיבה בארץ לא תהיה בטוחה. כותב המדרש "שכן את מוצא בימי ירמיה, בשביל שחללו את השביעית, נמכרו לנכרים שנאמר, ויעל עליהם מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב בבית מקדשם וגו' (דברי הימים ב פרק ו פסוק יז), הרי ענין ישראל. אמר הקדוש ברוך הוא למשה, ראה האיך נמכרין לנכרים בשביל שחללו את השביעית " (תנחומא בהר סימן א). היום אין לנו את סנחריב מלך הכשדים, אך יש לנו את אחמדינג'אד נשיא הפרסים שללא הרף מתפאר בתוכנית הגרעין של ארצו.

לעירוניים שבנינו, שאינם עוסקים בחקלאות, קשה להבין את עומק הביטחון הנדרש בהתמודדות מסוג זה. כבני אדם ניתן לנו כוח ייחודי המאפשר לנו להתעלות מעל כל יתר הנבראים והוא כוח הבחירה. על מנת לאפשר בחירות חופשיות ללא השפעה, הקב"ה הסתיר את עצמו במטרה שהאדם ינסה להשכיל ולהבין לבד שאין מקריות בעולם וכי גם חוקי הטבע, שכביכול שולטים במציאות, מונעים אך ורק מרצונותיו. אם האדם היה רואה בעיניו שכל מי שאוכל טרפה או מחלל שבת מיד נענש במכת ברק, ודאי שהיה נשמע לחוקי התורה. במציאות כזו לאדם בעצם לא הייתה בחירה האם להאמין או לא. פשוט לנו בחוקי היום יום כאשר יודעים שבכביש 1 (ירושלים – תל אביב) יש מכמונת משטרה לבדיקת מהירות על יד צומת לטרון, בטוח שכל הנוהגים באזור זה היו נוסעים בהתאם לכללי התנועה ובזהירות יתרה. על פי המתואר בספרי הקודש לאחר ביאת המשיח כל המסכים וההסתרות יוסרו, ולכולם יהיה ברור שהנכתב בתורה אכן זהו רצונו של הבורא. עד אז האנושות תחיה בעולם בו האמת פעמים רבות נסתרת והחושים הרגילים מראים שישנה מציאות כביכול מעוותת בה ישנו צדיק ורע לו ולעומתו רשע וטוב לו.

מה פרוש הדבר לסמוך על הקב"ה? בפועל לכל אדם משענות רבות עליהן הוא סומך ובוטח - בריאותו וכוחו, חוכמתו, חבריו, מעמדו החברתי, כספו ורכושו. כל אלה מקנים לנו תחושה מסוימת של ביטחון, אולם חייבים לזכור כי הבריאות והכוח

הם דבר שברירי ואין אדם שלא חולה, החוכמה יכולה להתגלות כסכלות, החברים יכולים להעלם, והכסף עלול להיאבד בנסיבות טראגיות. כל דבר בעולם הזה הוא חולף וזמני. אז על מה כן אפשר לסמוך ולבטוח? אין תשובה כוללנית שתתאים לכולם אבל ידוע שקיים פתרון יהודי עתיק שעוזר להבין והוא איננו פשוט. אין פה טכניקות כמו מדיטציה או דיקור סיני מסורתי. הפתרון הזה מתנהל ללא 'פנג שואי' (תרגום: רוח ומים, והכוונה לארגון המסייע להרמוניה עם הטבע) וללא התערבות בגלגולים הקודמים של הנשמות שלנו. אפילו התובנות המעמיקות של מדונה בעולם הקבלה, לא יעזרו לנו במקרה הזה. הכל מסתכם באמונה שהכול נעשה לטובה. המשמעויות של האמונה הזו, בסופו של דבר, מרגיעות ומשחררות ביותר. אם רק נצליח להפנים באופן אמיתי את הרעיון הזה, נוכל להביא למהפך של ממש בצורת החיים. אם אתם סובלים מ"תסביך שליטה" כמו שלי, אז השתחררות מהאשליה שאנו שולטים בעולם שסביבנו היא אתגר רציני ביותר. כמו אותם האנשים שיושבים ליד החלון במהלך הטיסה, רק בשביל לפקוח עין על כנפי המטוס, יש תמיד הרגשה שאם ירפו קצת מהדריכות, כל העולם מסביב ייכנס לסחרור חסר שליטה. כל זה למרות שאנו מבינים, מבחינה אינטלקטואלית, שלא הרבה נמצא תחת שליטתנו מלכתחילה.

בכדי להגיע להכרה "שהכול לטובה", ולשלוות הנפש שתצטרף אליה, צריך לגייס מאגר שלם של כלים, שיסייעו להזדהות באופן מלא עם התפיסה הזו. השלב הראשון הוא לימוד. כל סיפור שמופיע בתורה מדבר בדיוק על המסר הזה; ההיסטוריה המופלאה שלנו והסיפור המדהים על הישרדותו של העם היהודי לאורך הדורות, מדברים אף הם על המסר הזה; ועוד ועוד. ובכל לימוד וסיפור או אירוע היסטורי אפשר לראות את חלקו של הקב"ה.

משתמע מכך, שאמונה זה גם לדעת לקבל בהבנה שזה הדבר הכי טוב שיכולנו לקבל. לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים או קשיים שאנחנו חווים נראים לנו במבט ראשון לא הוגנים ואנחנו כעוסים וממורמרים, אולם בהמשך מתבררים לנו כמועילים. הדוגמא הפשוטה ביותר היא של ילד קטן שרץ עם מזלג לשקע החשמל. ההורה מיד יעצור אותו ואולי אף יוסיף מכה קטנה על היד כדי שהפעוט ילמד לא לעשות את זה שוב. עבור הילד זאת יכולה להיות חוויה נוראית. הוא לא מבין שההורה שלו אוהב אותו ומתוך רצון להציל אותו ולהטיב עימו עצר אותו ונתן לו את המכה. כך גם בקשר שלנו עם הבורא - לפעמים "מכות" שאנחנו מקבלים בחיים נראות לנו כלא הוגנות עד כדי חלילה אובדן אמונה שהבורא טוב ומיטב. לעיתים רבות בדיעבד אנחנו מגלים שהדבר בסופו של דבר היה לטובתנו.

אמונה פרושה להבין ש"הקלפים" שחילקו משמיים בבואנו לעולם לא ניתנו לנו בשרירותיות ובהיסח הדעת או חלילה מתוך נקמנות ורוע של הבורא. לכל פרט ופרט בחיינו יש משמעות והכול בסופו של דבר בא לסייע לנו להיות אנשים מודעים וטובים יותר. כלל זה רלוונטי להתמודדויות פשוטות כמו גם להתמודדויות מורכבות כמו מחלות קשות שפוקדות את האדם. כמו כן אנשים מספרים שדווקא בעת מחלה קשה, או בזמן איבוד יקיריהם, התחילו לחשוב בצורה שונה על חייהם ומעשיהם והחלו מתוך הקושי הגדול לחיות באמת. וממקום עמוק זה מגיעה התבונה האלוקית ומפתחת את יסוד האמונה והבסיס לחיי אמת.

לקראת ל"ג בעומר – האש הפנימית

ל"ג בעומר בפתח. החגיגה מתחילה במלאכת איסוף העצים, עוברת דרך השתהות במדורה הענקית שהכינו הילדים, בהייה מהפנטת בלהבות המלחשות, ומסתיימת בזלילת מרשמלו חרוך מהאש ותפוחי אדמה שחורים שזה עתה יצאו מהגחלים. אולם מעבר לכל אלה, נראה שהחיבור ליום זה עמוק הרבה יותר, בין אם במודע ובין אם לא, והוא קשור קשר ישיר לרקע ההיסטורי ולמאורעות שקרו ביום ה-33 לספירת העומר אי שם לפני כמעט 2000 שנה.

מצווה מהתורה היא שבשבעת השבועות בין היום הראשון לאחר חג הפסח לבין חג השבועות, לספור את הימים עם ברכה מיוחדת – מצוות ספירת העומר. הסברים שונים ניתנו על ידי חז"ל, אבל את טעם המצווה אפשר להבין היטב על ידי המשל הבא: כמו שחתן עושה לעצמו "טבלת ייאוש" וסופר בציפייה דרוכה את הימים מיום אירוסין ועד ליום חתונתו המיוחלת, כך גם עם ישראל סופר את הימים מפסח ועד לחג השבועות, בו ניתנה לנו התורה במעמד הר סיני, בטקס שהוגדר כחופה בין הקב"ה ועם ישראל.

תקופה זו אמורה הייתה להיות תקופה שמחה מאוד, ובכל זאת ארע בה דבר מצער ביותר שבעטיו נהוגים מנהגי אבלות עד היום (כדוגמת איסור חיתון, שמיעת מוזיקה, ותספורת). במשך 33 ימים אילו, לפני כ- 2000 שנה, מתו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא במגיפה מסתורית (הנקראת אסכרה) בגין מה שמכנה התלמוד: "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם" (יבמות דף סב עמוד ב). ביום ל"ג בעומר, כשהכול היה נראה שחור משחור, נפסקה המגיפה והתגלה שרק חמישה תלמידים בלבד נותרו בחיים מבין האלפים הרבים שנפטרו.

ובכל זאת, למרות האסון האיום אשר לקחיו בדבר החובה לכבד ולאהוב את היהודי באשר הוא אמור לשמש אור לרגלינו גם היום, יום ל"ג בעומר נחשב לאחד הימים השמחים והמרוממים ביותר בשנה. הסיבה לדבר היא שביום זה בדיוק, כמה שנים לאחר אותו אסון, אור חדש של תקווה זרח בעולם. למרות מות התלמידים, ובאמצע מרד בר-כוכבא ברומאים האכזריים ששלטו באותם ימים בארץ, גילה התנא החכם והגדול, רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י - אחד מהחמישה ששרדו), בפני קומץ תלמידים את סודותיו העל-טבעיים של "ספר הזוהר". על פי התיאורים, לאחר שהפך לאחד מהרבנים המובילים באותה התקופה, כשהגיע ליומו האחרון על פני האדמה, כאמור באופן פלאי גם כן בתאריך ל"ג בעומר, כינס סביבו את

תלמידיו וביקש מהם להקשיב היטב לדבריו. מהעדויות המתועדות עולה כי במשך מספר שעות היה במצב נבואי, שימש צינור ישיר של העברת האור האלוקי לעולם וחשף את הסודות המיסטיים העמוקים ביותר של התורה, במה שנאגד וקיבל את השם הכללי "קבלה".

התאריך העברי של ל"ג בעומר הוא י"ח באייר. ביום זה לפני כ- 3400 שנה במדבר בין מצרים לארץ ישראל, המן התחיל לרדת מהשמיים לבני ישראל. במובן מסוים יש קשר בין שני אירועים אלה, מתן שפע "גשמי" מלמעלה המזין את הגוף ואת הנשמה כאחד וכן הורדת מיסטיקת הקבלה. הנשמה, שאינה נתפסת בעין רגילה, מעניקה חיות לגופו של כל יצור חי. כך גם תורת הקבלה המפיחה חיות בתוך ה"גוף" של התורה. בעוד ציווי התורה מורים לכל יהודי את אורחות חייו היום-יומיים, הקבלה מגלה את המשמעויות הרוחניות שנמצאות, אך מוסתרות בכל מילה וחוק המוזכרים בתנ"ך, במשנה ובתלמוד. במשך דורות רבים הנשמה הפנימית של התורה הועברה ממורה לתלמיד ברמזים באופן פרטי ובודדים בכל דור זכו ללמדה. הכוח העצום שיש בה הופך אותה לחומר רגיש במיוחד, ולכן במשך שנים רבות אסור היה לגלות בציבור את תורת הסוד.

בדורות האחרונים, ובעיקר חסידיות מזרח אירופה, אימצו את תורת הסוד המופשטת של הקבלה והתאימו אותה אל חיי המעשה והיום-יום. בלשון ציורית ניתן לומר שהיא רעננה את אורח החיים של היהודי ו"הוסיפה רוטב ותבלינים טעימים לתבשיל" של קיום המצוות. אין חולקים על כך שכל המצוות וההלכות קדושות ובעלות תוכן עילאי, אולם בזכות שימת דגש על הרובד המעשי של תיקון המידות ועבודת הנפש, קל הרבה יותר גם לאנשים ללא רקע דתי להבין, להתחבר אליהן, ובסופו של דבר גם לקיימן.

היכן כל זה פוגש אותנו בחיינו היום-יומיים? סביב לימוד הקבלה מתנהל עד היום ויכוח מר. יש שמצדדים בדעה המסורתית שגורסת שלא ניתן ללמוד את ספר הזוהר "עד שלא מילא כרסו גמרא ופוסקים" ולא הגיע לגיל ארבעים, ויש שחושבים שבדורנו, דור הגאולה, אין מנוס מלהשתמש מיד ב"נשק הכבד" ולהתחבר לכוחותיה וסגולותיה של הקבלה. בין כך ובין כך, עצם ההשתתפות בחגיגות השמחה שנערכות ביום ל"ג בעומר - יום חשיפת הסודות ע"י רבי שמעון - מחברת את היהודי לנשמתו של אותו צדיק ומקרבת אותו לספוג מהאור הרוחני הגדול שהביא לעולם כמו שכתוב כי "רַבִּי אַבָּא הָיָה בָּא מִלִּרְאוֹת אֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן. פָּגַשׁ בּוֹ רַבִּי יִצְחָק, אָמַר לוֹ, מֵאַיִן אַתָּה בָּא, בַּעַל הָאוֹר. אִישׁ הַמִּתְדַבֵּק בְּאֵשׁ אוֹכֵלָה כָּל יוֹם, הֲרֵי הָאוֹר שׁוֹרֶה עִמּוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבַקְשׁוֹ מִמִּישֶׁהוּ" (זוהר ואתחנן דף רס"ה עמוד ב).

הסוד הגדול שגילה רשב"י לעולם הוא שיש בכל דבר עומק נסתר וגנוז. רוחניות ונוכחית אלוקית נמצאות בכל מקום ועל כן ניתן לחוש אותן, אפילו עבור אלה מאתנו שאינם בדרגתו או מגיעים לקרסוליו של רשב"י, לראות את האנרגיה הפוטנציאלית שבכל אובייקט ואדם, לא לתת לחזות החיצונית להטעות, ולא למהר לשפוט לכף חובה ולפסול במחי יד אנשים שונים בסביבתנו. ל"ג בעומר מזמין להתבונן עמוק יותר בכל סיטואציה, להקשיב למסרים הבלתי פוסקים שעולים מן הבריאה, ולהבין שמתחת לכל מציאות יש רבדים על רבדים נוספים. אסור להסתפק בראייה השטחית והרגילה על העולם, אלא לנסות ולחשוף את הרבדים המוסתרים. הבנה זו יכולה לחזק את פנימיות האדם, לא להתייאש מעצמו או מסיטואציות שבמבט ראשון נראות קשות ומאיימות.

מנהג הדלקת המדורות ללא ספק השתרש כאחד ממאפייניו הבולטים ביותר של ל"ג בעומר. המנהג נבע מכמה מקורות בהיסטוריה הקשורה ברבי שמעון: הראשונה מדברת כי הדליקו מדורות בראשי הרים לבשר על ניצחון צבא בר-כוכבא על הרומאים. רשב"י היה המנהיג הרוחני שעמד מאחורי המרד. השניה היא פטירתו של רשב"י מתוארת בזוהר בדרמטיות: "אותו יום ביקש רבי שמעון להסתלק מן העולם והיה מסדר דבריו. נתכנסה החברותא לביתו והוא אמר להם: עתה שעת רצון היא, מילים קדושות שלא גיליתי עד עתה רצוני לגלותן...וכל אותו היום לא פסקה האש מן הבית ולא היה איש אשר יקרב אליו כי לא יכול, כי האור והאש היו מסביב לו. משיצאה מיטתו ופרחה באוויר הייתה לפניה אש לוהטת. והנה נשמע קול – עלו ובואו והתכנסו להילולה של רבי שמעון בר יוחאי" (אידרא זוטא, דברים, פרשת האזינו, רצו). רבי שמעון נפטר מהעולם כשאש מקיפה אותו וזאת משום שהתורה עצמה הומשלה במספר מקומות לאש. בהקשר הזה ניתן לציין שגם יצירתו הקבלית של רבי שמעון, "הזוהר" – נקראת על שם קרינתו של האור.

מעבר לכך, מאז שחר ההיסטוריה עבור כל יצור אנושי האש היא דרך להתמודד עם החושך והעלטה המטפוריים והפיזיים המקיפים אותו. דרכה הוא יכול להרגיש שאינו בודד ולחוש את אור סביבו. בעולמנו, המשדר זרות וריחוק, האש מעניקה לנו תחושה של שייכות וחיבור, ועל כן אין מעודד מלראותה ולחוש את חומה. רבי שמעון אמר " אנן בחביבותא תליא מילתא" (ח"ג קכח א), כלומר "אצלנו הכול תלוי באהבה". בביטוי זה הוא הדגיש את החשיבות שבאהבת הזולת ובחום אנושי, שכן הם כמו חמצן לנשימה עבור כל אחד ואחד. מאמרותיו של רבי שמעון בר-יוחאי לומדים על אהבתו לבריות ועל יחסיו לחבריו, כנראה בעקבות הישרדותו מאסון האסכרה: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים." (גמרא בבא מציעא דף נט עמוד ב).

הפעם האש מוזכרת בתור גורם מתקן.

הדלקת המדורה צריכה לעורר בראש ובראשונה את שאלות: "איפה נמצאת האש שלנו בחיים? ומה מדליק לנו את הנשמה?" העולם (מלשון העלם/הסתר/חושך) שולח לנו מספר אין סופי של צורות, דרכים, ומסרים לפיהם כל מהותנו בחיים מסתכמת בפיתוח ה"אני" האישי, בשכלולו ובחיפוש אחר הנאות חומריות כאלה ואחרות. רובינו, רוב היום רודפים אחרי הזנב של עצמינו, כורעים תחת עול הפרנסה, מתמודדים עם צרות שונות ומשונות, טרודים עד בלי די, ובדרך שוכחים את העיקר לטובת הטפל. פרוש הדבר הוא שאיבדנו את הדרך ואנחנו לא מדליקים את המדורה הנכונה.

"שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת" אומרת לנו המשנה בפרקי אבות (פרק א משנה טו). כדאי מידי פעם להיזכר שמה שבאמת חשוב בחיים, ובזה נמדד אדם עם אש פנימית מאדם כבוי, זה מידת הטוב שהשפיע הלאה לעולם, כמות המעשים הטובים שעשה והאהבה שזרע סביבו. השאלות שבוודאות יהיו רלוונטיות יהיו האם הוא קבע עיתים לתורה ועשה ככל יכולתו (תחת המגבלות האובייקטיביות) ללמוד ולהתפתח, האם הוא נהג להציע לאשתו כוס מים כשהייתה צמאה, שמר על נאמנות לה גם אם יצריו ניסו לשכנעו אחרת, עזר לילדיו בסבלנות להכין שיעורי בית, נתן כבוד להוריו בכל מצב ותנאי, נהג להקדים ברכת שלום להולכים מולו, נהג באדיבות בכבישים, תרם ביד נדיבה לנזקקים וכו'. היישום של כל השאלות האלה ודאי שאינו פשוט, אולם זוהי תכלית בואו של האדם לעולם. שם האור שאנחנו כה מחפשים נמצא ולשם צריך לתעל ולנתב את אש העשייה והרצון שבתוכנו.

פרשת במדבר – אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני

חומש במדבר נקרא גם בשם:" חומש הפקודים" והטעם לכך הוא על פי חז"ל שבתחילתו וגם בסופו מתואר מפקד מקיף שערך משה לשבטים בציווי אלוקי. כמו כן ספר במדבר ידוע כספר מסעות בני ישראל מהר סיני אל ארץ ישראל ולכן מן הראוי לקשור את פרשתנו הפותחת באותו מסע לענינא דיומא שהוא יום ירושלים - הבא עלינו לטובה ביום רביעי הקרוב. מה הקשר בין המפקד האנושי בזמן מסעות בני ישראל במדבר לירושלים עיר הקודש?

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (פרק ב פסוקים א-ב). על דרך הפשט, מפורט בהמשך הפסוקים את סדר חניית השבטים סביב המשכן, מי מהשבטים בצפון, מי במזרח וכו.. רש"י על הפסוק כותב "באתת – כל דגל יהיה לו אות מפה צבועה תלויה בו, צבעו של זה לא כצבעו של זה, צבע כל אחד כגון אבנו הקבועה בחושן, ומתוך כך יכיר כל אחד את דגלו". רש"י מרמז להפרדה גמורה בשבטים והפרדה זו לא מובנת.

נלמד כי ישנם כמה הקבלות המפורטות בפרשה כמו הר סיני וירושלים, אהל מועד ובית המקדש, סדר מחנה ישראל איש על דגלו באתת, כולם מוכרים וניכרים, מזוהים לבית אב ולשבט, ובמרכז המגנט של כולם - אהל מועד המקביל לבית המקדש. המשנה במסכת כלים (פרק א משנה ו) מתארת את מעמדה של ירושלים והסובב אותה באופן הבא "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ... עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה... לפנים מן החומה מקודש מהם... הר הבית מקודש ממנו ...ההיכל מקודש ... קדש הקדשים מקודש מהם...". עשר דרגות הקדושה נכנסות במעגלים – מעגל בתוך מעגל עד למקום הקדוש ביותר – קדש הקדשים. מכאן שגם סידור המחנות והדגלים המתואר נועד להכין את העם לכניסה לארץ ולקדושת ירושלים. תאור המעגלים סביב למקום המקודש – המשכן ומסביבו מחנה שכינה, וסביבו מחנה לויה (שבט לוי למשפחתם שכנו מארבע רוחות המשכן) ומחנה ישראל. ההקבלה הזו מלמדת כי את הקדושה במימד המקום, יש להקיף במעגלים שונים כדי לבטא אותה.

אנו קרובים לחג השבועות וישנו דבר משותף לחג מתן תורה ויום ירושלים. במתן תורה עם ישראל היו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד וגם ירושלים היא בעלת סגולה מיוחדת בכך שמאחדת את יושביה, כפי שאמר דוד המלך "עומדות היו רגלינו

בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים פרק קכב פסוקים ב-ג) וחז"ל מפרשים בגמרא "עיר שמחברת את ישראל זה לזה" (ירושלמי בבא קמא דף פז הז) ובנוסף לכך ירושלים מחברת גם את תפילותיהם של עם ישראל כפי שכתוב "והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם, העיר אשר בחרת והבית אשר בנית לשמך" (מלכים א פרק ח פסוק מח). אחדותה של ירושלים שלא נחלקה לשבטים אלא שייכת היא לכולם בשווה ובה מתאחדים השבטים או ליתר דיוק מתחברים יחד.

מהפטרת במדבר ניתן להבין את סוד אחדותם ותוצאות האחדות של עם ישראל כפי שכתוב "והיה מספר בני ישראל כחול הים" (הושע פרק ב פסוק א) הכוונה לכך היא שכל שבט נמצא באחדות עם השבט השני וכולם יחד מתאחדים ומקיימים את מצוות התורה והאחד משלים את רעהו וכולם יחד מקיימים את מצוות התורה. והקב"ה משכין שכינתו בירושלים של מעלה, והשפע הכלכלי בעיצומו בירושלים של מטה.

דוד עוד הגדיל לברך ולומר "לְךָ ְה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ" (דברי הימים א פרק כט פסוק יא). בגמרא כתוב "תנא משמיה דרבי עקיבא לך ה' הגדולה זו קריעת ים סוף והגבורה זו מכת בכורות והתפארת זו מתן תורה והנצח זו ירושלים וההוד זו בית המקדש " (מסכת ברכות דף נח עמוד א) אומר רבי עקיבא " לך ה' הגדולה" - זו קריעת ים סוף, "והגבורה" - זוהי מכת בכורות, "והתפארת" - זו מתן תורה," והנצח" - היא ירושלים, "וההוד"- הכוונה לבית המקדש. באירועים אלו עם ישראל היו מאוחדים. סוד נצחיותה של ירושלים נובע מתוך קדושתה וקדושת המקדש שהם תחת כנפי השכינה והשכינה היא נצחית ואינה בטלה לעולמים.

יום ירושלים לא התפשט בקרב כלל הציבור ורבים כלל לא מודעים לקיומו או לסיבות שהביאו לקביעתו. צריך להסביר מה כה מיוחד בירושלים שמחבר אותה לנשמתו ולליבו של כל יהודי ויהודי כבר 3000 שנה?

היה זה ביוני 1967, כ"ח באייר תשכ"ז, ביום השלישי למלחמת ששת הימים, עת הקיף כוח צנחנים ישראלי את העיר העתיקה. התפילות נענו!! 19 שנים חלפו מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948. תקופה שנבצר מכל יהודי להתקרב אל העיר העתיקה ואל הכותל המערבי. כמעט 2000 שנה לאחר חורבן בית המקדש השני והתפוצה לגלות הנוראית. והינה שוב שליטה וריבונות יהודית בהר הבית. מפקד

הכוח, מרדכי (מוטה) גור, פקד על החיילים ואמר: "אנחנו מתקרבים לעיר העתיקה. אנחנו מתקרבים להר הבית, לכותל המערבי. העם היהודי התפלל במשך אלפי שנים לרגע היסטורי זה. ישראל מחכה לניצחוננו. עלו והצליחו!". ואכן כוח הצנחנים הסתער בעוז ומתוך תחושת שליחות היסטורית. בתיאורים שלאחר הקרב רבים מהם סיפרו שהם הרגישו שהם לא לחמו שם לבדם. היו אתם דורות רבים של יהודים. יחד, כתף אל כתף, תמכו בהם ולחמו איתם מיליונים כה רבים, אשר לאורך הדורות החלום על "ירושלים" הרעיד את ליבותיהם.

ואז, כפי שההיסטוריה מלמדת, לאחר קרב עקוב מדם פרצו ראשוני החיילים את קווי ההגנה הירדנים. הרב שלמה גורן, שהיה בג'יפ הראשון שנכנס מבעד לשער ציון והחזיק בידו ספר תורה לאורך כל המבצע, תקע בשופר, ומוטה גור דיווח שוב בקשר, והפעם בקול חנוק מדמעות: "הר-הבית בידינו!!". היה זה יום של גבורה ודמעות, כמו פגישה מחודשת בין אם לילדיה שלא התראו במשך שנים רבות. יום זה סחף את העם היהודי כולו בארץ ובחו"ל, בשמחה חסרת תקדים, וזכה לתזכורת קבועה ומיוחדת מידי שנה ושנה.

מה כל כך מיוחד בירושלים שעיני כל העולם נשואות אליה? מדוע ירושלים מלווה את העם היהודי בחלומות, בתפילות, במאוויים, בשירה, בספרות, במדרש ובאגדה מאז היווסדה? מדוע נשמתו של כל יהודי לאורך כל הדורות נכספה לראותה?

פתרון לשאלות אילו מתחיל לפני כמה אלפי שנים. פסוק התורה מורה לנו את המקום לעבודת הקודש "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה". (דברים פרק יב פסוק ה). ה"מקום" הזה הוא הר המוריה בירושלים הוא "הר-הבית" - מקום בית המקדש. בנקודה זו בדיוק התרחשו כמה מהאירועים הרוחניים החשובים בהיסטוריה של העם היהודי – על פי אחת הדעות זהו המקום שבו הקריב נח קרבנות כשיצא מהתיבה, זה המקום שבו עקד אברהם את יצחק על המזבח, זה המקום שבו חלם יעקב על הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו, זה המקום שכבש דוד המלך והפך לבירתו וזה המקום שבו הקים שלמה המלך את בית המקדש. כל אלה קרו במקום שבו בחר ה' וקשורים בקשר ישיר אליו ואל תכניתו עבורנו, עם ישראל.

גורשנו ממנה אינספור פעמים, אך תמיד חזרנו לירושלים, כשכמיהה מיסטית, ואולי אף גנטית, מושכת אותנו אליה באופן בלתי נמנע. השכל היהודי יודע שהבורא הוא

אינסופי ואינו יכול להיות במקום אחד בלבד, אך הלב מרגיש שהוא שוכן בירושלים. משחר ההיסטוריה קיימת ברית נצחית בין העם היהודי לבין עיר זו, ועל כך מעידים אנו בפסוק: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז פסוקים ה-ו). על יופייה העידו חז"ל באומרם: "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" (קידושין דף מט עמוד ב). חכמים אמרו שהיא "אורו של עולם" ועוד הוסיפו "ואין לך יופי כיופייה של ירושלים". מי לא קינא בנו וניסה לשים את ידו או רגלו בעיר, מסיבה זו כולם רצו לקחת אותה מאתנו: הבבלים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הביזנטיים, הצלבנים, הממלוכים, העותומאניים, הבריטים, הירדנים – כולם ניסו לנכס לעצמם את נקודת החיבור האמתית עם הקב"ה, ולמרות הכול – אנחנו עדיין כאן.

כאשר יהודי מתפלל מחוץ לישראל הוא מכוון את עצמו פיזית ומנטאלית כלפי ישראל וכאשר הוא מתפלל מישראל הוא אמור לכוון את עצמו לכיוון ירושלים. בכל אחת משלושת התפילות בכל יום אנחנו מזכירים את ירושלים ומייחלים לבנייתה, בתפילת "תחנון" אנו מבכים את מצבה וב"ברכת המזון" אנו מברכים אותה. המגדילים לעשות קמים בכל לילה ואומרים את "תיקון חצות" שמוקדש כולו לירושלים. מעבר לכך, בכל שמחה ואירוע מיוחד, כדוגמת אירוסין, שוברים צלחת לסמן בזה כי אין השמחה שלמה כל עוד בית המקדש השלישי טרם נבנה, ובנישואין מתחת לחופה שוברים את הכוס ושמים אפר על ראש החתן באמרנו: "לשום לאבלי ירושלים פאר תחת אפר". גם כאן בעיצומו של רגע גדול ומרגש זה אנו זוכרים ונאמנים לעיר בירתנו.

האיחוד בין חלקי העיר המזרחים למערבים, שארע במלחמת ששת הימים, הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכת הימים של אחדות ירושלים. אחד מתפקידה העיקריים של ירושלים הוא לקבץ את כל ישראל ולאחד אותם סביב רעיון ומטרות משותפים. כך היה שלוש פעמים בשנה (חג הסוכות, חג הפסח, וחג השבועות) בזמנים בהם בית המקדש היה קיים ,המוני ישראל עלו לרגל ופגשו אחד את השני, וכך, בתקווה ובשאיפה, אמור להיות גם כיום כשכולנו נתגבש ונתאחד סביב הקדושה שירושלים מייצגת. מהבחינה הזו ירושלים היא לא רק ירושלים המאוחדת אלא היא בעיקר ירושלים המאחדת, כפי שכתוב לעיל.

עקרון זה זכה להתייחסויות והנחיות מעשיות מצד פוסקי ההלכה השונים לאורך הדורות. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא ההלכה לפיה אסור להשכיר בכסף בתים לעולי רגל, וזאת משום שהיא אינה רכושו הפרטי של אף אחד, "אלא בחינם

נותנים אותם להם ונכנסים לתוכם". ההקפדה על עקרונות אלו הביאו את המבקרים הרבים שהגיעו אליה להרגיש תמיד בני בית, חרף הצפיפות הרבה, כפי שגם אומרת הגמרא: "ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא דף כא). למרות שמאז הרבה מאוד השתנה, עדיין עד היום בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש, ניתן גם כן לחוש מעין "כל ישראל חברים" עת יהודים מכל המקומות ומכל הגוונים, הצבעים והזרמים מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם.

למרות כל זאת, ולמרות התמונה האידיאלית שאנו רוצים לייחס לה, המתבונן בתולדותיה של ירושלים רואה שלא תמיד, אם לנקוט בלשון המעטה, העיר אכן "חוברה לה יחדיו". הפילוג והמאבקים לא היו רק בין היהודים לבין שכניהם הלא יהודים, אלא, חמור ומצער אף הרבה יותר מכך, גם בתוך הציבור היהודי פנימה, ויעידו על כך קירותיה הרצופים בפשקווילים וכרוזים, נידויים והחרמות. ההיסטוריה של העיר מעידה שבכל פעם בשלושת-אלפים השנה האחרונות כשהעם היה מפולג ומפוצל העיר "הקיאה" אותנו מעליה ושלחה אותנו לגלות כזו או אחרת. כשבמעשינו, מחשבותינו ורגשותינו אנו לא ראויים לקדושתה, אנחנו מוצאים עצמינו מחוצה לה. תובנה זו צריכה לשמש קריאת אזהרה לכולנו. המאבקים בין דתיים לחילונים, בין ימנים לשמאליים, בין אשכנזים וספרדים, וכו' וכו' רק מחלישים אותנו מבפנים. ניתן לראות כיצד גם היום אויבינו (המוצהרים והידועים, וכמוהם גם אלה שמתחפשים לידידים) מנסים לנצל את העובדה שאנחנו משוסעים כדי לסלק אותנו שוב מהעיר המהווה את הלב והשורש של העם. כמו כל דבר קדוש, כך גם ירושלים היא משהו מוחלט וטוטאלי - ניתן לחיות בה חיים ערכיים ונעימים של שיתוף ואחדות, או לחלופין להיות מגורשים ממנה שרוטים וחבולים בגוף ובנפש.

לצערי, משיחות עם חברים ומכרים ומעלעול בעיתונים אני מרגיש שמעמדה וערכה של ירושלים מתחיל בשנים האחרונות מעט להישחק. לאט לאט רבים מאבדים את ההבנה ואת האהבה לירושלים ולקדושתה. כשיהודי אמר לפני מאה שנה בגולה את שמה הוא אמר זאת בעיניים מצועפות ובלב מלא געגועים וכיסופים עמוקים. כיום, ירושלים נתפסת כעיר של ממשל וכעיר של טיולים מבית-הספר היסודי וסיורי תרבות יום א' בצבא. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אנחנו שרים בסוף קריאת ההגדה בליל הסדר ובהזדמנויות משמחות אחרות. זה לא סתם עוד שיר מורשת, ולא עוד סיסמה שחוקה. מדובר באמונה, בתקווה ובתפילה בת ארבע מלים. זו תפילה הבוקעת מעמקי הנפש היהודית ועולה השמימה. תפילה לעתיד טוב יותר, בקשה לגאולה, בקשה לשינוי, לקירוב לבבות, להשראת השכינה, ולחידוש ימינו כקדם.

חג השבועות – אז איפה הן הבחורות ההן?

הציווי לחג שבועות ניתן כמובן בתורה עצמה, וכחלק משלושת הרגלים, עלו המוני עם ישראל לרגל מקצוות הארץ לבית המקדש בירושלים ככתוב "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם" (דברים פרק טז פסוק טז). מעבר לעובדה שבתקופה זו של השנה התבצע ראשית קציר החיטים והיה מובא לבית המקדש בתור מנחה, על פי האמונה היהודית, בחג שבועות ניתנה התורה לבני ישראל בהר סיני כחמישים יום לאחר פסח ויציאת מצרים. בין מנהגי חג השבועות ניתן למצוא את קישוט הבית בירק, לימוד תורה כל הלילה, סעודות חלביות, וכמובן את קריאת מגילת רות. מגילת רות הינה אחת מחמשת המגילות המופיעות ב"כתובים" והקשר שלה לחג השבועות לא תמיד נהיר לכולם.

בשנות השישים יצא יהורם גאון עם שיר שחקוק בזיכרוני עם הפזמון הידוע "אח! איפה, איפה הן, הבחורות ההן, עם ה"קוקו" והסרפן, עם הטוריה והשבריה. למה כבר לא רואים אותן?!... ומשום מה זה מהווה בראשי גורם לקונוטציה בין גיבורת חג השבועות, רות, למושג "איפה הן". במה מיוחדת דמותה של רות עד כי היא מהווה נושא להערצה ומקור להשראה להתקדמות רוחנית תמידית מאז ועד היום? מדוע זכתה רות שהמגילה אודותיה נכנסה לספר הספרים ועוד נקראת רגעים לפני הקריאה בתורה על מעמד הר סיני ועשרת הדיברות? ואיך המגילה רלוונטית לחיים היום כאן ועכשיו?

חייבים להתחיל עם רקע וסיפור המגילה בקצרה. במגילה מובא סיפורה של משפחת אלימלך משבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור במואב. שני הבנים, מחלון וכליון, מתחתנים עם שתי מואביות מיוחסות אבל גויות - רות וערפה בנותיו של מלך מואב. כעבור זמן, מת אבי המשפחה אלימלך ולאחר כעשר שנים מתים גם שני בניו מבלי שהביאו לעולם ילדים. הואיל ולנעמי איבדה אחיזה במואב, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה נפסק, היא מחליטה לחזור למולדתה אבלה, חפויה וענייה. היא מפצירה בכלותיה להניח לה, לשוב להיות מואביות בארצן (כי לא התגירו), ולא לחזור עימה לממלכת יהודה. ערפה בחרה בדרך הקלה של הפניית עורף ועוזבת למצוא את מזלה בממלכת פלשתים. עבור רות, מצוות של "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכיני לעת זקנה" היו חשובות יותר מטובתה האישית והאנוכית. היא מתעקשת לדבוק בנעמי, באומרה "כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹקיִךְ אֱלֹקי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם

אֶקָּבר. כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ" (רות פרק א פסוקים טז-יז). בהגיען לבית לחם, הולכות נעמי ורות לשדותיו של בועז - שופט מפורסם וקרוב משפחה לאלימלך. מחוסר כל, רות יוצאת ללקט שאריות שיבולים אחר הקוצרים. בועז, בעל השדה, מבחין בה ומרחיב חסדו עימה במטרה לסייע לה ולחותנתה העניות. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בועז, היא מייעצת לרות להיענות לחיזוריו ולהכירו מתוך ניסיון להיות לו לאישה ככתוב "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (פרק ב פסוק י). לאחר ישוב העניינים הבירוקרטים, רות מתגיירת ונישאת לבועז שאומר "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (פרק ד פסוק י). מזיווג זה נולד עובד ואחריו כל שושלת בית דוד, כפי שנכתב בסוף המגילה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (פרק ד פסוק כב).

לחיבור בין הגיורת האמיצה וחג מתן תורה מספר הסברים. ראשית, סיפורה של רות מהווה מודל לקבלת התורה ולנכונות לכרות את הברית עם הקב"ה על כל תנאיו וסעיפיו. במעמד הר סיני עמד העם כאיש אחד בלב אחד ואמר "כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָֽע" (שמות פרק כד פסוק ז). קודם נעשה ואחר כך נשמע מדוע ולמה. באותה מסירות והתמסרות קבלה רות את התורה. כזכור, רות הייתה נסיכה מואבייה מבית מיוחס עם שפע חומרי, אולם היא החליטה ללכת מארצה, ממולדתה ומבית אביה אחר אמונתה בבורא עולם בדיוק כמו היהודי הראשון, אברהם אבינו. בשבועות עם ישראל ככלל, חוזרים וחווים מחדש את קבלת התורה במעמד הר סיני, ומגילת רות מתארת את קבלת היהדות והתורה על ידי הפרט באמצעות מעשה ההתגיירות. היהדות לא ניתנת באופן אוטומטי לכל אחד. על מנת לקבל את התורה, על אבותינו הראשונים היה להקריב את עולמם הישן, את ההרגלים, היצרים ודפוסי המחשבה ולהתקרב אל הבורא. מבחינה זו, מעמד מתן תורה וסיפורה של רות מהווים קריאה זהה עבורנו לשוב ו"להתגייר" ולקבל עלינו את התורה כל שנה וכל יום מחדש, באותה ההתלהבות והשמחה ובאותה מסירות ודבקות של אבותינו למרגלות הר סיני ושל רות בערבות מואב. הסבר נוסף לקריאת המגילה דווקא ביום זה הוא שמבועז ורות נולד הנכד דוד המלך, אשר יום לידתו ופטירתו הוא ו' בסיוון – יום חג השבועות. מוטיב משמעותי המלווה את המגילה לכל ארכה הוא החסד, הנתינה לנזקק והעזרה לחלש. במדרש על המגילה אמר ר' זעירא: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (מדרש רות רבה ב, טו). לחסדים המסופרים על נעמי, רות ובועז שכר עצום עד כדי כך, שמחלציהם יצא דוד המלך. צדיקותה של רות הייתה כה גדולה ולכך זכתה שמצאצאי צאצאיה עתיד להיוולד משיח לעם ישראל.

מגילת רות היא אחד משני הספרים היחידים במקרא שנקראים על שם אישה (השני הוא מגילת אסתר) ועובדה זו משקפת כמובן את היותה של רות כגיבורת המגילה. מניתוח העלילה במגילה בהיבט יותר עמוק, נראה שיש בה סיפור בתוך סיפור על נשים שנהגו באסרטיביות מרשימה, וכי המגילה כולה נעה סביב עולמן של הנשים ומרוממת אותו. בתור נשים שאיבדו את בעליהן, פרנסתן, מקום מגוריהן, מולדתן ומעמדן החברתי, נעמי ורות בוחרות להתמודד בעוז ובראש מורם, ובכך מגלות אישיות עצמאית וחזקה שאינה נגררת אחרי עצות או החלטות של אחרים. למרות הידיעה כי הן הולכות אל הבלתי נודע, שתיהן מבטאות בהתנהגותן יכולת לקחת אחריות על חייהן ולקבל החלטות אמיצות. את מזונן הן מלקטות בפאת השדה מתוך חריצות וללא בושה. הן מגלות החלטיות, יוזמה, שאפתנות וביטחון עצמי יחד עם נעימות, חום, צניעות ואמפטיה ביחסים שביניהן וביחסיהן עם האנשים האחרים בסביבה בה הן שוהות. מסיפורן עולה ומתבהר יחודו של הכוח הנשי והחשיבות הגדולה שנותנת התורה והיהדות בכלל לנשים. בקרב הציבור הרחב רווחת הדעה השגויה כי היהדות היא דת שוביניסטית המדכאת נשים ומרוממת אך ורק את הגבר. בנימה אישית, בתור מי שחי בשני העולמות ושניהם מוכרים לו היטב, חשוב לי להפריך סברה זו מן היסוד. לאורך כל הדרך היהדות מורה לגבר להתייחס לאשתו בכבוד מלכים, אף נכתב על היחס הראוי "וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו" (רמב"ם ספר נשים, הלכות אישות פרק טו הלכה יט).

הסיפור של רות ונעמי הוא סיפור של פמיניזם בריא ועצם הימצאותו בספר הספרים, מרמזת כי בערך של קידום מעמד האישה יש שורש רוחני גבוה וגרעין של אמת אלוקית. להבדיל מזרמים שונים של הפמיניזם המודרני שבו יש נשים ששמו לעצמן מטרה לבעוט בכל מוסכמה, "לשחוט כל פרה קדושה", ולאמץ לעצמן התנהגויות גבריות, בסיפור זה השתיים מודעות לכוחן הנשי של רוך וסבלנות, ונעזרות דווקא בו כדי להתקדם. היום גם התנועות הפמיניסטיות הקיצוניות ביותר הבינו שהמהפכה הצליחה יותר מדי ודווקא הנשים הן אלו שמשלמות את המחיר על כך. פתאום מבינים שטשטוש ההבדלים בין המינים הביא לכך שהאישה המודרנית נשחקת הרבה יותר, כורעת תחת העומס ומאבדת את שלוותה הפנימית, שכן היא לא מחוברת למהות הייחודית לה כאישה. ישנן כל כך הרבה נשים שממש נקרעות בין העבודה ובין מלאכות הבית וגידול הילדים. התנועות הפמיניסטיות העמידו את המודל הגברי כמודל אידיאלי שאותו יש לחקות והן אמרות לאישה "אם את רוצה להיות שווה משהו, עליך לעשות מה שגברים עושים". תפיסה זו ביסודה מוטעית: יש הבדלים בין המינים ואין טעם להתכחש לכך.

לכל מין יש את היתרונות והמעלות שלו וכמו כן את החסרונות והחולשות שלו. הערך השלם נוצר רק מחיבור בין השניים ולא מניסיון אבוד מראש להידמות אחד לשני במטרה להפחית את התלות ההדדית. היהדות אינה רואה את האישה כחיקוי של הגבר, היא רואה בכל אחד מהם כחצי שיוצרים ביחד שלמות. ''זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית פרק ה פסוק ב) ביחד הם אדם שלם. לגבר ולאישה תכונות גופניות ורוחניות שונות והם משלימים זה את זה. הגבר נברא כשהוא מתאים יותר לתפקידים חיצוניים, ואילו האישה נבראה עם כישורים מיוחדים לענייני פנים. המבנה הנכון הוא שהגבר ימצה את עצמו כגבר, והאישה - כאישה. אין פירוש הדבר שאישה אינה יכולה ואינה צריכה לפעול גם בחוץ, כשם שאין כוונה לומר שגבר אינו צריך לעזור בבית. השאלה היא איפה המיקוד ולהיכן מופנה עיקר המרץ של כל אחד.

חז"ל למדו "שנתן הקב''ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש" (גמרא נדה דף מה עמוד ב). פרוש הדברים הוא כי האישה זכתה לאינטואיציה עמוקה וחדה הרבה יותר מאשר הגבר. כפי שנעמי ורות אכן מוכיחות בסיפור המגילה, לנשים לרוב יש יכולת להתחבר למקומות פנימיים בתוך עצמן ולהבין דברים בהיבטים ומימדים שונים שהם מעבר להגיון הקר והשכלתני עליו מתבססים הגברים. הדוגמא הנוספת הבולטת ביותר לכך הכתובה בתורה היא הקריאה של הקב"ה לאברהם אבינו " כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (בראשית פרק כא פסוק יב). הקב"ה ידע שבסוגיות מסוימות אפילו אברהם, הגדול שבגדולים, לא יצליח להתחבר לעומק הדברים ואילו שרה תהיה זו שתצליח לראות את הרבדים הפנימיים. בספר ירמיהו מופיע הפסוק "נקבה תסובב גבר" (פרק לא פסוק כא). רבים מתייחסים אל הדברים בהומור ואומרים ש"אישה מסובבת גבר על האצבע הקטנה שלה". נהפוך הוא, עומק פסוק זה מרמז שהנשים פועלות מכוח הסיבוב והמעגל, בעוד הגברים פועלים ונעים בכוח הקו הישר. "כוח המעגל", על פי הקבלה, הוא היכולת לנוע ולפעול בעדינות, ברכות, ובצורה עקיפה. "כוח הקו הישר" הוא היכולת לשעוט לעבר המטרה ולפעול בצורה ממוקדת ונחרצת בחדות. לכל מין יש את האופי שלו והמהות הייחודית לו. הרבה צרות של העידן המודרני והעולם המערבי באות מהניסיון של גברים לחקות דפוסים נשיים ושל נשים דפוסים גבריים. אשריהם של אילו היודעים מי הם באמת.

שבועות כאמור, הינו חג מתן תורה. חשוב לזכור שספר התורה ויריעות הכתוב שבו לא "נולדו" בקדושה. תחילה הוא היה רק עור מלוכלך ומגושם של בהמה. על מנת להפוך את החומר העבה והגס לדבר קדוש היה צורך במאמצים רבים - ניקוי יסודי, שריפה בסיד, כבישה, גירוד, מתיחה ועיצוב. רק אחרי שהעור מוכן, כותבים

עליו בקדושה ובטהרה את פסוקי התורה. אפשר לדמות את העבודה הרוח שעל האדם לעשות בעולם הזה לעיבוד עור הבהמה. את "חומרי הגלם" של הנפש איתם האדם נולד ("יצר לב האדם רע מנעריו") – הרגשות הנמוכים, הפחדים, הכעסים, האנוכיות, המידות הרעות, הדמיונות וכו', יש לעבד ולעצב מחדש. הסיבה שבגינה האדם נולד לעולם היא לא כדי שנרוויח עוד כסף, לא כדי שנזלול בעוד מסעדה נחשבת, וגם לא כדי שנקבל כבוד ומחיאות כפיים מהסביבה. הסיבה היא אחת ויחידה – שבזכות אותם המאמצים שלנו לעידון ולחינוך עצמי, נהפוך לספר תורה מהלך – זכים, טהורים ומאירים. אין נחת רוח גדולה יותר לקב"ה מאשר לראות יהודי שמצליח לחייך גם כשבפנים קשה לו, שמתחשב ומוותר לזולת גם אם לא תמיד "בא לו", שדובר אמת גם אם האינטרס הצר שלו קורה לו לשקר, וכו' וכו'. הדרך למימוש רעיונות אלה התחילה בחג שבועות, אי שם לפני כ-3400 שנה. בהר סיני אבותינו קיבלו את ספר ההכוונה האולטימטיבי כיצד לעבור בצורה הטובה ביותר את המסע הזה שמכונה "חיים", איזו עבודה עצמית עוזרת להפוך מגסים לקדושים, ממש כמו ספר תורה. ולכן כל שעלינו כעת לעשות הוא להתמסר בשמחה, באמונה ובאהבה למשימה.

פרשת "בהעלותך" – מסע הספקות

פרשת "בהעלותך" מביאה מספר נושאים המספרים על התנהגותו של העם בעת מסעם במדבר. באופן כללי התורה כותבת "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' " (במדבר פרק יא פסוק א). התגובה לא איחרה לבוא "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה" (המשך). מיד אחר-כך "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר" (פסוק ד). על התלונה הזאת מתערב משה למען העם ומבקש בשר למרות שבעיניו מעשה העם לא נכון. גם הקב"ה כועס על התנהגות זאת אך בכל זאת מגיב בשליחת כמויות אדירות של שלו (ציפור מדברית) "וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים" (פסוק לב). חוסר אמונה במעשה העם גרר תגובה "הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד" (פסוק לג). מיד אחר-כך "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית" (פרק יב פסוק א) – עוד לשון הרע על משה. תגובת ה' לא מאחרת "וַיִּחַר אַף יְהוָה בָּם וַיֵּלַךְ: וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (פסוקים ט-י) - די! מספיק, כמה אפשר?

לעומת זאת, הנביא ירמיהו מתפאר ביכולתו של העם לעמוד בתנאי המדבר באומרו "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (פרק ב פסוק ב). בפשט הפרוש הוא כי הקב"ה עדיין רואה את העם כיחידה אחת (ככתוב לכתך ולא לכתכם), זוכר את חתונת הכלה בחג השבועות (חג מתן תורה), עזיבת מצרים שסימלה את סיר הבשר והדגים לכיוון המדבר הצחיח והיבש ככתוב "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם" (ספר דברים פרק ח פסוק טו). כל זה לא מובן. איך מסתדרים שני הדברים יחד? למרות כל תוצאות מעשי העם במדבר כמתואר לעיל, הקב"ה רואה את עם ישראל כנאמן, כבעל חסד, וכעם סגולה לכל שאר העמים.

כדי להאיר את המחשבה ולישב את מה שניראה כניגוד, צריך לחזור קמעה אל תוך הכתוב. עוד מתואר בפרשה על עמוד הענן ועמוד האש, שהובילו את העם ההולך במדבר כאות המוסכם בינם לבין הקב"ה בעת מסעותיהם בין התחנות השונות בדרכם לארץ ישראל ככתוב "וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פרק ט פסוק יז). התורה מספרת כי לעיתים נמשכה חניית ישראל ליום או ימים ספורים ולעיתים

נמשכה החנייה שנים, כל זאת על פי אות הענן. בעת תחילת המסע משה היה מכריז לקול החצוצרות את המשפט "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (פרק י פסוק לה) ובסוף המסע "וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְהוָה רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". פרשה זו מוקפת בסימניות נוני"ן הפוכים (האות נון ניראת כמו סוגרים מרובעים), וזהו סימון חריג בתורה. נחלקו חז"ל במשמעות הדבר "תנו רבנן: "ויהי בנסע הארן ויאמר משה", פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ולמטה, לומר שאין זה מקומה. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו..... מאן תנא דפליג עליה דרבי - רבן שמעון בן גמליאל (רשב"ג) הוא, דתניא, רשב"ג אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן - כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה." (שבת קטו עמוד ב).

רבי סובר שזה מקומה של הפרשה, כמו שפרש רש"י שם "דמקומה הוא, דפרשה זו בתחילת מסע שנסעו מהר סיני" כלומר שמבחינה כרונולוגית סיפור המסעות בא מיד לאחר מעמד הר סיני. רשב"ג חולק על רבי וסובר שאין הפרשה במקומה. צריך להבין מה שורש המחלוקת? וכן מדוע נבחרה פרשה זו להיכתב כאן כדי להפסיק בין פורענות לפורענות? אם כך, מה יחודו של משפט זה?

נראה כי התורה חפצה להדגיש בפנינו את החשיבות של עצם המסע שעובר העם בדרכם ממצרים לארץ ישראל. במקור מסע זה אמור היה להמשך שבועות ספורים, אולם מפאת חטא המרגלים, התארך ונמשך ארבעים שנה. לדעת רבי נראה לומר, כי הפסוק מסמל את כל ימי חיי עמנו בכלל, ומוצאות האדם מישראל בפרט, מסע וחניה, מסע וחניה, כאשר עם ישראל מונהגים ע"י הקב"ה, בין שהמסעות הללו הם ניסים גלויים ובין שהם ניסים נסתרים. ככלל יש לאדם שתי אפשרויות להגיע לכל מקום חפצו, באשר הוא יהיה רוחני או גשמי. הדרך הראשונה היא הדרך הפשוטה והקלה בה הוא משיג את מטרתו בנקל מבלי שהצטרך באמת להתאמץ ולוותר על משהו מהרגליו ונוחיותו. הדרך השנייה, אשר רוב העולם מנסה להתחמק ממנה, היא הדרך הקשה יותר אשר מצריכה מההולך להתמודד עם מכשולים שונים ותנאים משתנים ולוותר על השקפת עולמו המקורית מתוך ההכרח להסתגל למציאות חדשה ומחייבת. למרות הקושי, ואולי אף בזכותו, נראה כי דווקא הדרך השנייה מחשלת את האדם ומצליחה להפוך אותו לאדם חזק יותר המסוגל להבחין בהבדלים בין טוב לרע ולהתמודד עם המורכבות של החיים.

את דברי רשב"ג ניתן לפרש (שעתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה)

לא שישתנה מקומה של פרשה, ותשתנה התורה חלילה, אלא שגם לעתיד לבוא יתגלה שגם בהנהגת ה' הנסתרת, הקב"ה נמצא תמיד עמנו במסע המחנות, בכל המצבים והגלויות. ובכך מתקיים בנו האמור בפסוק "ויהי בנסוע", וזהו סוד קיום העם היהודי במשך ההיסטוריה. נמצא, שזה הוא מקומה הנכון של הפרשה אלא שהוא מרמז לעתיד. וזה מה שאומר רש"י "עתידה פרשה זו - לעתיד, שיהיו כל הפורעניות בטלין, ולא ידאגו לפורענות, ויצר הרע בטל", היינו כאשר יתבטל יצר הרע, נוכל לחוש את השכינה שהיא לצד עם ישראל גם במצבים של הסתר פנים. ואם כן, מובן מדוע נבחרה פרשה זו להפסיק בין פורענות לפורענות, מפני שהיא התיקון לפורענות, ללמד שלמרות החטא שגרם להפסק ההנהגה הניסית של "ויהי בנסוע" נשארה הבחינה הזאת של שכינה בעם ישראל גם עכשיו, גם בזמן הזה.

הגאון ר' חיים שמואלביץ' זצ"ל הסביר זאת במשל לתינוק הנישא על ידי אמו, והיא הולכת עמו ממקום למקום, אם ישאלו את הקטן הזה היכן הוא נמצא, בודאי יענה שהוא נמצא בידי אמו… כי זהו מקומו, ולא משנה לאן אמו הלכה. וכך ישראל במדבר, שקב"ה נשא אותם כעל כנפי נשרים, והשרה שכינתו בתוכם, ולכן למרות שהם נעו ממקום למקום, נחשב בעיניהם כאילו הם באותו מקום כל הזמן, היכן שהשכינה - שם הם, היכן הענן – הם מאחריו.

רוב בני האדם חושבים על התוצאה המיוחלת של מעשיהם ולא שמים דעתם על הדרך המובילה אותם לשם. היהדות מחנכת שהמסע עצמו הוא היעד החשוב באמת והלקחים שיכולים ללמוד על עצמינו ועל הסביבה תוך כדי ההליכה בדרך הם הם אוצרות שאסור להתעלם מהם. בכל מעשה ובכל אתגר יש מוסר השכל המחכה להילמד. כדי להתקדם באמת לא מספיק רק להגיע למקום היעד, אלא יש לפתוח את העיניים וללקט את כל אותן מתנות בדרך. אחת התכונות של העולם המודרני ותרבות המערב היא שהוא מסתכל כמעט תמיד אך ורק על "התכלס" ו"השורה התחתונה". אם במאזן של הרווח והפסד אין פלוס בתחתית אזי כל המהלך והמאמצים במהלך הדרך נתפסים שלא שווים. האמת היא שונה, משום שדווקא הדרך וההשתדלות הם אלה שחשובות. הלכה ברורה היא שאין מצוה הבאה בעבירה, כלומר שהדרך את היעד הסופי חייב להיות חיובי וזהו למעשה נקודת הבדיקה הראשונה לפני בדיקת התוצאה. אנשים מחשבים כמה פעמים נסו להגיע לדבר מסוים, מצפים לגאולה ולתשובה מהירה ולא משכילים להבין שלעיתים דווקא ההמתנה והכיסופים הרבים במהלך הניסיונות הם הישועה עצמה.

בני ישראל יצאו ממצרים אחרי 210 שנים עם מנטאליות של עבדים מושפלים ותלותיים. על מנת להפך את תפיסת עולמם ולהכשירם להיות ראויים להיכנס לארץ ישראל, המסמלת את החרות האולטימטיבית, היה עליהם לעבור לא רק מסע גיאוגרפי ממצרים לא"י, אלא גם מסע נפשי. ההליכה במדבר, במרחב ניטראלי ופתוח, תפקידה היה לסייע לעם לעבור שינוי הכרחי זה, ומשום כך יש חשיבות גדולה לקריאה של משה לקום ולעבור מתחנה אחת לשנייה. עצם העובדה שהם לא ידעו אם הם יתמקמו לימים ספורים או לחלופין לשנים, והם תמיד היו במצב נפשי ופיזי המוכן לתזוזה, סייע להם להשתנות גם מבפנים ולהאדיר את אמונתם כי הם מובלים אל היעד בדרך הנכונה ובקצב המתאים.

מהסיפורים על מהלך העם במדבר אפשר לראות כי שמלבד העובדה שקיטורים ו"בכיינות" הם לא המצאה מודרנית, אלא גם להיות סבלניים ומתונים חשיבות קריטית להצלחה של כל מהלך שעושים בחיים. מי שמעוניין לחפש רשימת "אשמים" למצבו יוכל לעשות זאת בקלות, בעוד שדווקא היכולת לקחת אחריות על המצב ולהתעלות מעל קשיי הדרך מעידים על גדלות נפש. המציאות מוכיחה פה, ובכל מקום אחר, שכל פעולה חסרת סבלנות בסופו של דבר אינה משתלמת. כל פעולה שנעשית מתוך לחץ, מתח או חוסר סבלנות בסופו של דבר לא מצליחה ויש לאחר מכן לעמול קשה יותר ולתקן אותה. הדבר היפה בסבלנות – שהיא תמיד משתלמת. דברים שמושגים בדרכי נועם ובהתמדה נשארים לאורך זמן רב יותר והאדם נהנה מהפרות שלהם כמו שנאמר "כל עקבה לטובה".

רמז נוסף לעקרון המסע ותוצאותיו נכתב ממש בתחילת הפרשה ובעצם בשמה ככתוב "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה" (פרק ח פסוק א). הוספת ה-"ב" בתחילת המילה "בהעלתך" מורה על מהלך מתמשך, היינו, בזמן שאתה מדליק - בדרך אל היעד הסופי שהוא הדלקת הנרות, לבסוף תושג המטרה הסופית "יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". ומכאן למדים שתפקיד החטאים והנפילות של עם ישראל בזמן המסע במדבר, אם כך, היה לעשות ברור אמיתי ועמוק יותר ביחס לרצונותיהם ולמטרותיהם הסופיות, ודווקא תוך כדי מסע ולא על ידי מסקנות מהתוצאה. והראייה לכך היא שדווקא מתוך הקושי והבעיות צמח רצון חזק יותר, ושאיפה סגולית עמוקה יותר להגיע לארץ ישראל, לגאולה. עצם ההליכה וההתקדמות, למרות הנפילות בדרך, הן אלה שמגדירות את מהותו של עם ישראל ומקרבות אותו אל הבורא ואל עצמו, ומשום כך הקב"ה אומר "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ".

פרשת קורח – פוליטיקאי היהודי הראשון

פרשת השבוע מספרת לנו את סיפורו של קורח, בן דודם של משה, אהרון ומרים, אשר יחד עם קבוצה של מאתיים וחמישים אנשים נוספים נקהלו על משה ואהרון ובפיהם הטענה "כָל-הָעֵדָה כֻּולָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה' "? (במדבר פרק טז פסוק ג). בדבריהם הם למעשה ביטאו עמדה, אשר על פניה יכולה להישמע הגיונית ומוצדקת – "אם כל עם ישראל קדוש ואם היהדות מדברת על שוויון ואחדות, אז מדוע אתם מניתם עצמכם למנהיגים ומצווים על כולם מה לעשות?" בזכות טיעונים אלה הצליחו לשכנע אנשים נוספים שהמנהיגות הנוכחית מונעת מתאוות בצע ומרצון לגדולה, והצליחו באופן חלקי לערער על הלגיטימיות של משה ואהרון.

משה בעבר סירב מספר פעמים לבקשת הקב"ה להנהיג את העם וזאת מתוך צניעותו הרבה והרצון לברוח משררה. עליו העידה התורה לפני כן כי "ְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (פרק יב פסוק ג). משה היה שבע ממחלוקות והתקוממויות וניסה בדרכי שלום לדבר עם קורח ועדתו. אולם אותם פוליטיקאים המשיכו בדרכם עד כי הקב"ה פער את האדמה ובלעה אותם חיים. לפני העונש הקשה משה פנה אל קורח וחשף את פרצופו האמיתי באומרו כי הוא יודע שהמניע האמיתי לדבריו אינה הדאגה הכנה לטובת העם וכי הוא אינו "לוחם צדק חברתי", כפי שניסה להידמות ולהציג עצמו, אלא מטרתו הנסתרת הייתה לזכות במשרת הכהונה והוא קינא כי אחרים קודמו לתפקיד לפניו. את דבריו של משה משלימים מדרשי חז"ל השונים על הפרשה המתארים את קורח כאדם חומרי מאוד (לדוגמא הביטוי המפורסם "עשיר כקורח") המונע ממניעים של כבוד ותאוות שלטון. דבריו של משה מלמדים כלל גדול בתקשורת אנושית כפי שניסחו חז"ל "ותני כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם ואמר שמואל במומו פוסל" (מסכת קידושין דף ע עמוד ב). כלומר אדם שמעביר ביקורת על אדם אחר, לא מן הנמנע שהוא עצמו נגוע באותה "מחלה", שאם אותה בעיה אשר מפריעה לו אצל הזולת לא הייתה קיימת אצלו, הוא לא יכול היה בכלל לראות ולזהות אותה אצל השני.

גם בעונשו הייחודי של קורח יש לימוד מעמיק מאוד ומוסר גדול. דווקא האדמה, המייצגת את שיא הארציות והגשמיות, הייתה זו שבלעה את קורח והביאה למותו. המרדף אחר החומר והתעלמות מעולם הרוח והרגשות מנוון ומשחית את האישיות. אדם שחייו מבוססים על מרדף אינסופי אחר עולם החומר, כורה את קברו במו ידיו, שכן כל מי שעיניו בראשו יכול בקלות להבחין שההתבוססות בתוך עולם החומר רק עושה את האדם עצוב ובודד יותר כמו שנאמר "מרבה נכסים

מרבה דאגה" (פרקי אבות פרק ב משנה ז). הארציות המרובה של קורח היא זו שהענישה אותו ולקחה אותו למקום הכי ארצי שיכול להיות – לבטן האדמה.

קורח אומנם זכה ל"כבוד" מפוקפק בהיסטוריה היהודית וזכור כמחרר ריב, אך יחד עם זאת חשוב להבין שהיהדות אינה נגד מחלוקות ובמצבים מסוימים אף מעודדת אותן. כל עוד החולקים מאוחדים אין הכרח שיהיו אחידים. בהקשר הזה מוכרת המשנה "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמיים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פרקי אבות פרק ה משנה יז). במצבים מסוימים המחלקות מבורכת משום שהיא מסייעת לראות את המציאות מזוויות שונות ובכך לקדם ולפתח את המחשבה. אין שני בני אדם זהים, או שחושבים ומרגישים באותה צורה, וכשם ש"שבעים פנים לתורה", כך גם להבדלים בניהם יש חשיבות. במה תלוי הדבר האם המחלוקת חיובית או שלילית? במניעים ובנגיעה האישית של החולקים בדבר. אם מדובר בפלפולים כמו בין הלל ושמאי שרצו להבין טוב יותר את ההלכה, אז ודאי שחילוקי הדעות בניהם מבורכים, אולם אם מדובר בטיעונים שיקרים וצבועים כמו של קורח ועדתו אזי סופם להתבטל.

קורח נפל ונכנע לעקב אכילס שלו שהיא הקנאה. הוא היה אדם מכובד מאוד ובעל מדרגה רוחנית גבוהה שראה ברוח קודשו כי בני בניו ישרתו בבית המקדש, אלא ש"הקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם" (פרקי אבות). "רקב עצמות קינאה" אומר שלמה המלך בספר משלי (פרק יד פסוק ל), כלומר הקנאה מכרסמת בכל פינה טובה, מגיעה אפילו עד לעצמות וגורמת לחיים של המקנא להיות אפורים ואומללים. מוטב להסתכל על סופו של קורח, ללמוד שאכן זה כך ולהפנים הלקח.

ההקבלה בין התנהגותו ומניעיו של קורח לבין המציאות הפוליטית והחברתית בה אנו חיים היום ברורה ומתבקשת – גם היום ישנם פוליטיקאים לא מעטים אשר במסווה של מילים גבוהות ויפות פועלים משיקולים אישיים וכי הכיסא הוא שמניע אותם יותר מאשר חוש צדק מפותח ודאגה לחלשים. ברור לכולם עד כמה כל עם צריך מנהיגים כמו משה שטובת העם באמת הייתה תמיד כנגד עיניו וכנר לרגליו וללא כל אינטרסים אישים עד כדי כך שאמר לקב"ה "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות פרק לב פסוק לב).

בעימות המילולי בין עדת קורח ובין משה עולה ומתחדד ההבדל באופני הביטוי בין הצדדים. בעוד משה, כהרגלו, פנה אל הסוררים בכבוד ובנימוס בניסיונו לפשר

ולמצוא את המאחד, דתן, אבירם, ואון בן פלת, (שהיו מראשי המורדים) השיבו לדבריו בציניות שמנעה כל אפשרות לקרבה, למציאת המשותף ולפתרון של שלום וכבוד הדדי באומרם לו: "כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ - לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר"? לאורך מסע הנדודים במדבר משה הבטיח פעמים רבות לעם כי מטרתם היא ארץ ישראל ואף מכנה אותה "ארץ זבת חלב ודבש". אולם כעת, בדבריהם דתן ואון מכנים דווקא את מצרים - "ארץ זבת חלב ודבש", ובעצם הם אומרים למשה – "בניגוד להבטחותיך יצאנו ממצרים, שהיא הארץ הטובה, וכעת אנו במדבר השומם ארבעים שנה – האם זו היא ארץ זבת חלב ודבש שהבטחת לנו?". בעצם העובדה שהשניים משתמשים באותו הביטוי של משה בצורה הפוכה מתוך ציניות ודמגוגיה הם מציגים אותו בצורה נלעגת ושומטים את הקרקע מפני האפשרות לדיון רציני וענייני. וסכום קצר אומר כי ציניות היא הדרך של החלש לברוח מהתמודדות.

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" כתב שהציניות והליצנות סוגרות את האדם ו"מגנות" עליו בפני ביקורת "כמו המגן המשוח בשמן, אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון מפני התוכחה והמרדות. כי בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות". בדבריו המשיל הרמח"ל את הציניות ל"מגן המשוח בשמן", אשר כל חץ שנורה לכיוונו מחליקו ממנו והלאה ולא מאפשר לחדור. אדם שרגיל לענות לאנשים מתוך צחוק ולצון, לעוות את דבריהם, ולהעמידם באור מגוחך, למעשה לעולם לא יוכל להשתנות ולהשתפר משום שהוא דוחה מעליו את דברי התוכחה שלרוב יכולים להיות עבורו כקרש הצלה ממש. אי אפשר לדבר ו"לחדור" ללב של אדם ציני. הציני לוקח כל מה שניתן לו באותו רגע, מקרר אותו, מוציא ממנו את רוח החיים ואז יוצר ממנו בדיחה. כל תמונה אפשר לתאר בצורה צינית. נוף נפלא אינו אלא כמה עצים ואבנים, נתינת צדקה אינה אלא סחיטה ועצלנות מצד הנזקק, וספר תורה אינו אלא עור של פרה שאיזה יהודי זקן כתב עליו בדיו...

אחד הגורמים לציניות, מעבר לרצון לדחות מעלינו ביקורת ותוכחה, הוא גאווה. הציני חש שהוא מביט אל העולם מלמעלה, יודע מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, ויכול לשפוט ולחלק ציונים לכל באי העולם. זוהי גאווה לשמה. אדם עניו, לעומת זאת, איננו יכול ללגלג על תופעות או אנשים סביבו. הציניות לפעמים היא מקצוע ויש שמתפרנסים ממנה כמו כתיבת טורי ציניות בעיתונים וכדומה. הכותב וגם הקוראים מתרגלים להביט על המציאות בצורה מעוותת. בכל דבר הם מחפשים ממה יש כאן לצחוק ולא רואים כלל מה קורה באמת. לא מביטים אל העולם בעין טובה וחיובית, אלא מחפשים היכן ניתן לנעוץ את עטם ולהכפיש את

הזולת. גם בתוכניות הטלוויזיה הדבר ניכר כאשר מחפשים פגמים במשתתפים עד כדי גיחוך והשפלתם בפומבי. מזווית ראייה אחרת ניתן להבין שהצינים הם אנשים עם ביטחון עצמי נמוך, שכן הם זקוקים להשפלת האחר כדי לרומם את עצמם.

לצחוק ולהומור ביהדות מקום של כבוד, אולם יש גבול דק העובר בין שמחה והתבדחות, שיש להם מקום חשוב, ובין הציניות הפסולה. יש בהומור בריא אפשרות לפתוח את הלב ולגעת באנשים בדרכים ובאופנים שדברי תוכחה לא היו יכולים, אולם חשוב תמיד לזכור מה הוא הגבול הנכון ומתי בדיחה והערה משועשעת הופכים להעלבה וציניות שלילית. דוד המלך בתהילים נותן עצה ברורה באותו עניין "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (פרק א פסוק א). הילל הזקן אמר ''דעלך סני, לחברך לא תעביד" (תרגום: מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך) (אבות פרק ד משנה יח) ולכן רצוי להימנע ככל שניתן משימוש בציניות ו"הומור" שלילי הפוגע באחרים.

ולסיום, אביא עוד משנה ממסכת אבות "שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְווַדַּע לָרָשׁוּת" (פרק א משנה י). ואומר רבינו עובדיה מברטנורה אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה. שהבטלה מביאה לידי שיעמום (כתובות דף נט עמוד ב), ולא יאמר אדם גדול אני וגנאי לי לעסוק במלאכה. דאמר ליה רב לרב כהנא (פסחים קיג עמוד א), פשוט נבלתא בשוק וטול אגרא, ולא תימא כהנא אנא גברא רבא אנא וסניא בי מלתא (פשוט עור נבלה בשוק וטול שכרך ואל תאמר איש גדול אני). פירוש אחר, ושנא את הרבנות, התרחק מלנהוג שררה על צבור, שהרבנות מקברת את בעליה: ואל תתוודע לרשות. כדי ליטול רבנות על ידיה. אי נמי, (אם כן) אל תתודע לרשות, שלא יעבירוך על דעת קונך (קב"ה), כמו שאירע לדואג האדומי. השררה קרויה רשות, מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה. אשרינו ומה טוב חלקינו.

ובאותה נשימה אנו רוצים לאחל לאריה דרעי ברכה והצלחה בכניסתו המחודשת לעולם הפוליטיקה.

פרשת חקת – מנהיגים שכועסים

פרשת חקת עוסקת באחד האירועים המשמעותיים והדרמטיים ביותר במסעות בני ישראל במדבר. אחרי ארבעים שנה לצאת ישראל ממצרים, העם עומד פסיעה מכניסה לארץ המובטחת, אולם התוכנית השתבשה ומרים, אחות משה ואהרון, מתה ועמה נעלמה הבאר הניידת שהתלוותה אל העם והרוותה את צימאונו. העם, כדרכו, בא אל משה ואהרון בטענות ודרש שיפתרו את הבעיה. הקב"ה מורה למשה לכנס את כל העם, לדבר אל הסלע ולהראות כיצד באופן ניסי ייצאו מהאבן מים. משה חרג מההנחיות שקיבל ובמקום לדבר אל הסלע הוא הכה בו פעמיים בעזרת מטהו עד שמים רבים ניגרו ממנו ככתוב "וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" (במדבר פרק כ פסוק יא). מעשיהם של משה רבנו ואהרון הכהן הגדול, מנהיגי האומה, באירוע זה נחקק בזיכרוננו ונכתב לדורי דורות - כונה בשם "פרשת מי המריבה". בגין החטא זה נגזר על משה ואהרון שלא יזכו להיכנס לארץ ישראל. כמעט ובלתי אפשרי לבוא ולשפוט את מעשיהם ולהעביר ביקורת על גדולים שזכו להיות שליחיו הישירים של הקב"ה, לדבר עמו פנים אל פנים ולהיות הצינור שדרכו עברה התורה לעם ישראל ולעולם כולו. מה כבר קרה? מה הביג דיל?

רש"י מסביר כי טעות משה הייתה בכך שמנע מהקב"ה להציג בפני העם נס מופלא נוסף לפיו מדיבור יצאו מים מסלע וכי הוצאת מים מסלע לאחר הכאתו פחות מרשימה שהרי כבר נעשתה לפני כן ככתוב "וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות פרק יז פסוק ו). לדבריו, אם העם היו רואים שאפילו סלע פשוט ודומם שומע לקולו של הקב"ה, הדבר היה מעורר ומדרבן אותם גם כן למלא במדויק אחר חוקיו.

הרמב"ן לעומת זאת, פירש את הדברים באומרו כי חטאו של משה היה בכך שביטא חוסר סבלנות וכעס כלפי העם שהיה בזמן מצוקה. תרעומת משה באה לידי ביטוי במילים "וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" (פרק כ פסוק י). כלומר מתוך סערת רגשות ומצוקתו האישית, בעקבות תלונות האינסוף שנאלץ לשמוע במשך הארבעים השנה האחרונות, חרג ממזגו הטוב, ביטא לראשונה רגש שלילי, וקרא להם מורים – היינו שוטים (מדרש רבה פרשה יט, ט). למרות שבקשת בני ישראל הייתה חוצפנית וקנטרנית, הקב"ה לא זעם על בקשתם. במשך כל תקופת הנהגתו, העם נשא עיניו אל משה ולמד ממידותיו הטובות. כעת, כשגם הוא נכנע למידת הכעס וחוסר הסבלנות, היה חשש שידי העם ירפו מבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת – מה יגידו אזובי

הקיר?" (גמרא מועד קטן דף כה עמוד ב).

הרמב"ם בהקדמתו למסכת אבות עוסק בהרחבה בחטאו של משה רבנו וכותב "ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבינו, וחטאו שנטה לצד אחד מקצוות ממעלות המדות, והוא הסבלנות, כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: "שמעו נא המורים", דקדק עליו השם יתברך, שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס." ומשנה ברורה היא "ואל תהי נוח לכעוס" (פרקי אבות פרק ב משנה י).

זו אינה הפעם הראשונה שהעם בא בטענות אל משה על שאין להם מים לשתייה. הפעם הראשונה הייתה שלושה ימים לאחר היציאה החפוזה ממצרים "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמות פרק טו פסוק כד). כתוב שם כי משה מיד צעק את הקב"ה לעזרת העם, אולם כעת להבדיל מהניסיון הראשון, משה הגיב בכעס ותקיפות. מפרשים אחרים מלמדים זכות על משה וטוענים כי ההבדל נובע מהעובדה שמאז הפעם הראשונה ועד לפרשת "מי המריבה" עברו ארבעים שנה. ארבעים שנה של קיום על-טבעי של ניסים במדבר שהם ארבעים שנה של חינוך לאמונה. אם כך, תסכולו של משה נבע מכך שנראה היה כי אחרי כל הארבעים שנה הללו, העם עדיין לא השלים את לימודו ונשאר חסר באמונה.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סניגורם של ישראל", טוען כי יש שתי דרכים להוכיח אדם: הראשונה מתוך הכרה שהוא מיסודו טוב וחיובי ורק המעשה הנקודתי שעשה צריך תיקון. השניה היא מתוך התפיסה שהדבר השלילי שעשה הוא חלק אינטגראלי מאישיותו, שכן יצר האדם רע מיסודו. משה באומרו "שמעו נא המורים" קבע את תוכחתו לזו מהסוג השני, ושידר לעם שהם רעים וכי הרוע הזה הוא חלק בלתי נפרד מהם. כאשר מוכיחים אדם וחושבים שהוא שלילי מיסודו, עלולים לקבע אצלו את התכונה השלילית ומאבדים את אמונו ואת הקשר עמו. מסיבה זו גדולי המחנכים ממליצים לא לומר לילד אף פעם "אתה ילד רע" וכך לקבע אצלו את התחושה שהוא אכן כזה, אלא להסביר לו ש"הוא עצמו ילד טוב, אבל המעשה שהוא עשה הוא רע". במידה ומשה היה מוכיח את עם ישראל בדרכי נועם כפי שעשה בצורה כה מוצלחת עד עכשיו, הם היו מבינים את עומק מעשיהם. אולם כשהעם לא הבין למה כועסים עליו ומה הוא עשה, ממילא התוכחה נהפכה להיות מתקפה חסרת תועלת.

ניתן לראות צד במחשבה כי חומרת העונש של משה מעט מפתיעה. מסופר שלאחר המעשה בילה משה ימים ולילות רבים בתפילות לקב"ה שימחל ויתיר לו

להיכנס אל ארץ ישראל "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר ..... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן" (דברים פרק ג פסוקים כג-כה), אבל בקשותיו לא נענו.

בספר במדבר כאשר מאוחר יותר בפרשה אומר הקב"ה שאהרון ימות הוא מנמק זאת כך "עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (פרק כ פסוק כד). ואולם, בתיאור החטא כתוב "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". יש הבדל בין "לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" לבין "מְרִיתֶם אֶת פִּי". בספר דברים מוגדר החטא באופן מתון מעט, בלשון ראשונה "מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ" (פרק לב פסוק נא), ובלשון שניה "לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". למה השינוי בנוסח ומה משמעותו?

כותב המדרש כי "ארבע חטאות כתובין כאן לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם, לא האמנתם שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו. ולא קדשתם לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים, מעלתם אמרת המן הסלע הזה, מריתם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברת על דברי." (ילקוט שמעוני במדבר כ רמז תשסד).

התשובה אחרת משתמעת ותלויה בדרך ההנהגה האלוקית. עקרון אחד וידוע הוא "מידה כנגד מידה" בה משתמש הקב"ה בתגובותיו כלפי העם ככלל ואל האדם כפרט. כשם שמשה ואהרון אמרו על בני ישראל: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים". אומר להם הקב"ה: אתם קראתם לבני ישראל מורים, ובכן דווקא אתם נחשבים מורים (מריתם). חז"ל באותו הקשר אמרו על המלים "אַתָּה הַחִלּוֹתָ" (דברים פרק ג, פסוק כד) שמשה טען כנגד הקב"ה את מה שכל ילד אומר לחברו כשהוא מאשים אותו "אתה התחלת"... הרי הקב"ה בעצמו אמר "הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי" (במדבר פרק יז פסוק כה) ואם כן גם הוא קורא לבני ישראל בשם זה! מדוע, אם כן, למשה ואהרון אסור ולהם זה נחשב לחטא? (דברים רבה ב, ח).

עקרון שני נעוץ בעובדה שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה וממשה ואהרון היו ציפיות גבוהות יותר מאנשים רגילים. בתור מורי הדרך לעם ישראל למשך כל הדורות היה על משה לכבוש את כעסו ולגלות יתר סובלנות ורוך. הגדיל לפרט בנושא זה רב ענן כשכתב "מכאן אמרו הצדיקים נענשים אפילו על הקלות והרשעים אין נענשים אלא על החמורות. צא ולמד ממשה ואהרן נדב ואביהו שלא נענשו אלא על הקלות, ומנין שהרשעים אין נענשים אלא על החמורות צא ולמד מירבעם אחז

ומנשה שלא נתחייבו אלא עד שמלאו את כל העולם עבירות" (תנא דבי אליהו פרק ב).

מסתבר בברור כי הקשר בין המנהיג לבין הדור מחייב אמון הדדי. מצד אחד הציבור חייב להאמין במנהיגיו, לבטוח בהם ולהאמין שהמנהיגים רוצים רק את טובתו. מצד שני, המנהיג חייב להאמין בכוחם של ישראל, ולדעת שגם אם הם נמצאים בשפל המדרגה, עדיין יש בהם כוחות עילאיים. אם המנהיג חסר את האמונה בכח העם, הוא באמת לא יוכל להעלותם. כך מסביר הבעל שם טוב את דברי הגמרא (ראש השנה כג, ב) שמעולם לא ראתה החמה את פגימתה של הלבנה. החמה היא המשפיעה, והלבנה היא המושפעת. אסור למשפיע לראות פגם אצל המושפע. אין הכוונה שצריך להתעלם מחסרונות, אלא רק שלא לראות אותם כפגמים אלא כדבר המצריך תיקון. לכן, ברגע שאליהו הנביא אמר "כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי" (מל"א יט, יד), אמר לו הקב"ה ללא פשרות "וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ". אתה כבר לא יכול להנהיג את העם.

מה שנכון לגבי המנהיגים נכון גם לכל אחד מאיתנו. אמרו חז"ל (בבא בתרא עח, ב) על הפסוק בפרשתנו: "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" - שאלו הם המושלים ביצרם ובעיקר בכעס. כל אחד מאיתנו הוא מנהיג שצריך לראות את הטוב אצל המונהגים. לפעמים אדם שטעה מסתכל על עצמו ומיואש מן האפשרות שאי פעם יתאפשר לו לתקן את מעשיו. אבל זו בדיוק מזימת היצר: יותר משהיצר מעוניין בחטא, הוא מעוניין בדכדוך הנפש שאחריו. אדם צריך להאמין בכוחות הטוב הגנוזים בו, להלחם ביצר, ולעמוד איתן בהנהגה.

חטאם של משה ואהרון היה שהם ראו את בני ישראל כמורים, כשוטים - וממילא הם כבר לא יכולים להמשיך להנהיגם וכל שכן להכניס אותם לארץ הקדושה. "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה"!

פרשת בלק – לא הכל טוב, אבל הכל לטובה

בלק, מלך מואב, עקב בחרדה אחר מסע הכיבוש והניצחונות של עם ישראל בדרכו לארץ ממצרים. חששותיו היו שעתה הגיע תורו להתעמת מלחמתית וזאת אחרי המערכה האחרונה עם האמורי שבה הוכחד עם זה כליל. לאחר שטיכס עצה, שלח שליחים אל בלעם הנביא והמכשף הרשע, כדי שיבוא לקלל את בני ישראל, ובכך יסלול את דרכו להביס אותם תחילה ברמה הרוחנית. בלעם, שהיה בעל כוחות נבואיים גדולים, ומאידך, אדם שפל, תאב בצע ולא אמין. לאחר שהובטח לו ממון ושלל רב, כמובן שבלעם הסכים למשימה בחפץ לב. אותו מכשף ניסה מספר פעמים לקלל את בני ישראל, אולם הפלא ופלא - הקב"ה, בהשתלשלות אירועים מופלאה, סובב את הדברים כך שבכל פעם שפתח את פיו, יצאו ברכות במקום קללות.

בין הברכות והנבואות, שנשמעו מפיו של בלעם, אנו מוצאים כמה פסוקים נעלים ויסודיים במהות העם היהודי, כדוגמת: "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" (במדבר פרק כג פסוק ט) נבואה המבטאת את יחודו וסגולתו של העם, "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל" (פרק כג פסוק כא) ביטוי ליחס והאהבה המיוחדת של ה' לעם ישראל, "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (פרק כג פסוק כד) נבואה על כוחו העתידי של העם עם בוא הגאולה, "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (פרק כד פסוק ה) שמירת הצניעות והפרטיות, ועוד ברכות רבות ונוספות.

מפרשי התורה מפליגים רבות השבחים ובנסתרות מאחורי המילים הפשוטות שבברכות. מצאתי להביא את דבריו של המהר"ל דיסקין על דברי רש"י שפרשת בלעם אינה מכלל התורה ולפי הריטב"א הייתה סיפור שמקורו מבלעם ומשה שיבץ אותה בין שאר פרשיות התורה (אבי עזרי, הלכות יסודי התורה פ"ז). איך יכול להיות? האם יש בכוחו של משה לצרף למסמך האלוקי מילים מסיפורו של מקור לא אמין ומרושע? ובכן, יש להבין את כוחו של בלעם כנביא ואת משמעות הנבואה שהרי כתוב "הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה, הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹקִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (פרק כב פסוק לח) ואחרי הנבואה בלק מתלונן כי הביאו לקלל ובלעם מברך, עונה לו בלעם "וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה" (פרק כג פסוק כו). משה למעשה לוקח דברי אלוקים שנאמרו לבלעם, קורא ומבין את המשמעות של הברכות, ומיישם אותם בתורה שהרי היא נקראת על שמו ככתוב "זכרו תורת משה עבדי" (מלאכי פרק ג פסוק כב). ולמה? כי "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים" ככתוב "רְצוֹן-יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה" (תהילים פרק קמה פסוק יט).

ונסביר את עומק הדברים. כאמור, אחת מהברכות שנאמרו ומצוטטת לעיל היא "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". מה היה מיוחד כל כך במשכנות בני ישראל? פירושו של רש"י מדבר על כך שפתחי אוהליהם של בני ישראל במדבר סודרו באופן כזה שהם לא היו אחד מול השני. באופן זה לא יכלו האנשים לראות מה נעשה באוהלי שכניהם ופרטיותם נשמרה. "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו", אם כך, שיבח את כישרונם של היהודים בתכנון ערים, שכן הם הקפידו לשמור על צניעותם במרחב האישי שבה חיה המשפחה מכל מיני מציצנים וחטטנים, ועל כך אמר רבי יצחק "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (בבא מציעא דף מב עמוד א).

פרשנות נוספת לדבריו של רש"י היא שבעצם העובדה שהמרחב האישי של האנשים היה מוצנע, הדבר מנע משכניהם להביט אל תוך אוהליהם, לחשוב בטעות ש"הדשא של השכן ירוק יותר" וכפועל יוצא לחיות את חייהם על סמך מה שאנשים אחרים עושים או לא עושים. בני אדם בטבעם הם יצורים השוואתיים. הלחץ "ללכת בתלם" ולהיות "כמו כולם" גדול מאוד. גם מי שמגדיר עצמו כ"אינדיבידואליסט" לא אחת עושה זאת כדי לקבל הכרה ככזה מהסביבה. אילולא בני האדם המנסים להתאים את עצמם לסטנדרטים של אנשים אחרים, היו יכולים לחסוך הרבה קינאה, טינה, מרירות ואכזבה. אילו היו מתבוננים בעצמם בלבד ומשיגים את שביכולתם להשיג בלי להשוות את עצמם לסביבה היו הרבה יותר מאושרים. העובדה שבני ישראל השכילו לסדר את האוהלים בצורה כזו שתשמור על הדיסקרטיות והצניעות יצרה מצב נפלא בו כל אחד יכול היה להיות באמת הוא עצמו מבלי הלחץ החברתי להידמות לשכן ממול. ובזה משה לוכד שני ציפורים: אחת מזכיר שיבחם של בני ישראל, ושנית, מברך את הצאצאים לדורות שיזכו במנהג אבותיהם.

יסוד נוסף אפשר להבין מהמסופר על בלק בן ציפור, מלך מואב, שהיה שונא ישראל גדול, וזכה בכל זאת שהפרשה תקרא על שמו ושייזכר לעולמי עד. מתוך המהפך הגדול שמתגלה לנו בפרשה, עת הקללות נהפכו לברכות והרע שתכנן אותו רשע נהפך לטוב, אפשר לראות דבר מדהים: דווקא מביתו ושלשלתו של אותו אחד שרצה לסיים את ההיסטוריה של עם ישראל, יצאה כמה מאות שנה מאוחר יותר רות המואבייה, אשר כידוע התגיירה והייתה סבתא רבא של דוד המלך – נצר למשיח, וסימן לקיום הנצחי של עם ישראל.

במוטיב של ההיפוך והשינוי יש מסר חשוב ביותר - אסור להתייאש, אסור לעולם להרים ידיים. גם אם נמצאים בסיטואציות חיים קשות ומורכבות, תמיד יש תקווה

לשיפור ושינוי. חז"ל ניסחו זאת היטב באומרם: "אל תתייאש מן הפורענות" (פרקי אבות פרק א משנה ז). ישנם אין ספור דוגמאות במקרא כמו סיפורו של יוסף בנו של יעקב אבינו שישב בבית כלא 12 שנים וכהרף עין הפך להיות משנה למלך פרעה (בראשית פרק מא פסוק מא). או סיפור הגמרא על חזקיהו שחלה למות. כשבישר לו הנביא ישעיהו כי כבר איבד את העולם הבא שלו, אמר לו חיזקיהו ''כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'' (ברכות דף י עמוד א) ונוספו 15 שנה לחייו.

אנו מאמינים כי התורה היא השורש הרוחני לכל מה שמשתלשל אחר כך בעולם. על כן יש לזכור שהסיפור על בלק ובלעם אינו סתם כעוד סרט פנטזיה של וולט-דיסני עם סוף טוב בו הנסיכה והנסיך צועדים שלובי ידיים אל עבר השקיעה. ההיפוך הוא חוק רוחני שתמיד היה קיים ותמיד יהיה קיים במציאות, לפיו דווקא מתוך הקושי צומח הטוב הכי מתוק. הבנה זו משנה לחלוטין את התפיסה ביחס לקשים, מכאובים, מניעות וסבל שעוברים וחווים. כמו בפרשה כך גם בחיים – דווקא אחרי מאמץ, אחרי מכשול ואחרי נפילה ממתינה התרוממות. מי ששם לב בזמן הזריחה תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, כמו בטבע, כך גם בחיים - ברגע שבו נדמה שהכול אבוד, דווקא אז מוזמנים להתמלא באופטימיות, שכן מהנקודה האפילה ביותר בהכרח מובטח לנו שיפציע האור.

"לא הכול טוב, אבל הכול לטובה" הוא רעיון שבעצם מבטא את התובנה שכשאומרים ש"הכל לטובה" מאמינים שמטרת התמונה בכללותה היא עשיית טוב ומגמתה חיובית. יחד עם ההבנה שאמירה זו לא סותרת את העובדה שבתוך המגמה הכללית של החיים יש גם פרטים שכל אחד מהם בפני עצמו יכול להיות שלילי ולהרגיש כרע גמור. רק אם היו לאדם עיניים אלוקיות, היה יכול לראות שלמרות שהפרט עצמו שלילי הוא שייך לכלל גדול שהוא חיובי. אדם מאמין אומר לעצמו שהוא אולי לא מבין כעת איך ומה שקורה זה אכן לטובה, אולם אין זה אומר שזה לא כך. לא מדובר בעצימת עיניים או חלילה בהתעלמות מהמציאות, אלא בהכרה שיש בעולם כוחות שאנחנו לא בהכרח מבינים אותם.

לפעמים המהפך של הרע לטוב הוא מוחשי וגלוי. במקרים האלה קל הרבה יותר להתפעם מכוחו של הבורא ולראות כיצד התהליך שעבר, בסופו של דבר היה לטובה ועזר להתבגר ולהתחשל. אולם האתגר האמיתי שקשה יותר לעשות הוא גם אם הסוף לא הסתיים לפי הציפיות. בבסיס האמונה היהודית עומדת ההנחה שגם אם לא רואים את הטוב המיוחל, וגם אם בעיני בשר ודם המציאות איומה ונוראה והציפיות לא התגשמו (כדוגמת אדם שחלה במחלה ובסופה הוא נפטר)

גם אז, היד המכוונת שמנהלת את העולם יודעת מה היא עושה ותכלית פעולתה הוא טוב גמור.

מעבר לכך, תפקידו של החיסרון לבנות בנו את ההשתוקקות ואת ההערכה לטוב. הנפש היהודית בנויה בצורה כזו שהיא גורמת לגוף להעריך את ה"יש" בעיקר אחרי ה"אין". הדרך להתחזק באמונה באותם מצבים שה"אין" דומיננטי הוא לזכור את הכיוון והמגמה הכלליים של הפעולה והמטרה. הדבר דומה לאדם שנוסע באוטובוס או ברכבת כדי לפגוש חבר קרוב ואהוב שלא ראה שנים רבות ובמהלך הנסיעה הוא סובל מכל מיני הפרעות קטנות שמציקות לו, כדוגמה שהמשענת לא נוחה, שתייה לא קרה, צפופות וכו. אותו אדם יכול להתלונן, לקטר ולסבול כל הדרך, אולם מאידך הוא יכול להתעלם מכל זאת ולזכור את הפגישה המשמחת שמחכה לו בסוף הנסיעה ושבגללה הוא בכלל יצא למסע. אם זוכרים את המטרה הגדולה כל הקשיים בדרך הופכים לקטנים וחסרי משמעות.

כל שנכתב פה עד עכשיו עבור רבים יכול להיתפס לכל היותר כתיאוריה נחמדה. השאלה הגדולה היא כיצד מתמודדים בזמן הקושי עצמו (Real Time), כיצד הופכים את הקללה לברכה ואת הצער לקרש מקפצה? נלמד מדברי חכמים הוא שהקב"ה מבקש להשקיע מאמץ קטן נוסף כמו חזקיהו ככתוב "וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'" (מלכים ב פרק כ פסוק ב), את ההתעקשות לדבוק בטוב לעוד רגע קט גם אם כל התנאים מסביב קוראים לנהוג הפוך. כל אחד נתקל בסיטואציות שבהן היצר הרע קורא לו ליפול לייאוש ועצבות ועל פניו יש לו את "כל הסיבות הכי לגיטימיות שבעולם". נקודת ההיפוך, אותה "ישועת השם כהרף עין", מתרחשת רק אחרי שאנחנו מתנגדים בתוכנו לכוח הגרביטציה שרוצה למשוך את הרגש והנפש שלנו למטה, וממשיכים להאמין, להסתכל למעלה, לעשות טוב, ולחייך.

פרשת פנחס – קנאה מסוג אחר

פרשה זו מתחילה למעשה בסוף פרשת בלק שם נאמר כי זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון יחד עם כזבי בת צור שהייתה בת נשיא מדיין, חברו יחד במעשי עריות אשר כמובן היו אסורים מאז מעמד הר סיני. תגובת הקב"ה הייתה מידית "וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל" (במדבר פרק כה פסוק ג) ומגפה נוראית החלה להכות בעם ישראל עד כי 24,000 מתו בעטיה. ואז "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פרק כה פסוקים ז-ח). שאלה מיידית שעולה היא האם בוצע כאן רצח או ביצוע גזר דין הלכתי?

התשובה לכך מופיעה כבר בהמשך בתחילת הפרשה ככתוב כי הפרשה נקראת על שמו של "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן". התורה כותבת את הסיבה שבגינה זכה פנחס לכבוד ולתמורה לו ולדורותיו. משום שפנחס "הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר, כ"ה, י"א). כלומר, בגין מעשה חד פעמי של פנחס שהרג את זמרי וכזבי בעוון בעילה אסורה, זכה פנחס למעלה עליונה. הסיבה לכך היא משום שמעשה הקנאות לה' הינו הדרגה העליונה של האמונה. כי מעשה הקנאה איננו נובע מדרגת הרגש הנמוכה, ולא ממדרגת השכל העליונה, אלא ממדרגת האמונה הנמצאת מעל הרגש והשכל.

מה קרה? איך השתלשלו העניינים? ומהו עוון בעילה אסורה? ובכן, המדרש מספר שבאה כזבי בת צור בצווי אביה להטעות את עם ישראל ופגשה בזמרי "אמרה לו: איני נשמעת אלא למשה או לאלעזר, שאני בת מלך. אמר לה: אף אני גדול כמותו, ולעיניהם אני מביאך. תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמר לו: בן עמרם, זו מותרת או אסורה, ואם תאמר שהיא אסורה, זו מדינית, ואותה שתחתיך מדינית מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה. געו כלם בבכיה. והינו דכתיב: והמה בוכים פתח אהל מועד. ולמה בוכים? שנתרפו ידיהם באותה שעה." (תנחומא פרשת בלק סימן כ). טענתו של זמרי כלפי משה הייתה למה לך מותר לשאת מדינית ולי אסור שהרי משה נשא לאשה את צפורה בת יתרו כהן מדין. מרוב התדהמה מחומרת המעשה והתמיה שגדול בישראל, אחרי 40 שנה בתוך ארבע אמות של תורה, ישאל שאלה מסוג זה? נעלמה התשובה מפי משה ולא יכול היה לענות שפשוט שזה לפני מעמד הר סיני ומתן תורה, וזה אחרי, שכבר אסרה תורה התייחדות עם גויה.

בעקבות בכי חכמים, הלך זמרי עם כזבי לאוהלו, הקיף את האהל בשומרים וביצע

זממו. ואז "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר" את כל המעשה ונזכר בהלכה "הבועל ארמית קנאים פוגין בו" (משנה סנהדרין פרק ט משנה ו). כאן נכנס פנחס ולוקח יוזמה. "נטל שינו של ברזל והניחו בחיקו והתחיל מסתמך על העץ, שנתיירא מפני שבטו שהקיפו אותו. כיון שהגיע אצלם, אמרו ליה: למה באת? אמר להם: אף אני באתי לעשות צרכי. הניחוהו ונכנס. שאילמלא זו, לא הניחוהו. ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם זה על גב זה לתוך טומאת שניהם, שלא יהו ישראל אומרים: לא הייתה שם טומאה, וקנא לשמו של הקדוש ברוך הוא."

אולם השאלה הנשאלת היא מדוע בכלל היה צריך פינחס לקחת על עצמו מעשה נועז כזה, שלא לומר מעשה שהוא פלילי לחלוטין, הריגת אדם ללא משפט! חז"ל מתרצים זאת בכך שבמקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב, אלא יש לעשות מעשה! כך פינחס לא חלק כבוד לרבו – משה, שהרי מי שהיה צריך להחליט מה עושים במקרה זה הוא אכן משה. אלא מה, מכיוון שעל פי המדרש הייתה למשה נגיעה בעניין הוא לא יכל לקבל החלטה. לדעת חכמים לא כולם ראו את מעשהו בעין טובה, היו גם כאלה שהתנגדו למעשה פינחס, עד כדי כך שביקשו אפילו לנדותו. "..הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו. תני: שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים? אמר רבי יודה בן פזי: ביקשו לנדותו – אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו". (ירושלמי סנהדרין דף פט הלכה ז ציטוט מבמדבר פרק כה פסוק יג).

מעשה קנאות שייך למי שנמצא במדרגה העליונה ביותר של האמונה בה', וחייבת שלא תהייה לו נגיעה אישית כלשהיא. לשום אדם אסור "לקחת את החוק לידיים" ולפרוק את האלימות שבתוכו במסווה של קנאה לה' כביכול. וכן מצאנו שהשולחן ערוך לא כתב בפסקי הלכותיו את ההלכות העוסקות בקנאות, הן משום שתוצאת דינים אלה היא בלתי הפיכה, והן משום שהלכות אלה הן בגדר של "הלכה ואין מורין כן" (שבת יב:), כאמור בגמרא "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הבא לימלך אין מורין לו" (סנהדרין פב עמוד א). והן משום שלא ניתן לחז"ל כח לתקן הריגת אדם שלא כדין התורה, והן משום שאי ענישת המקנא תלויה בהליך שיפוט רוחני, או בגילוי שכינה. אף המשנה הגבילה את המקרים שבהם מתאפשרת קנאות לה': "הגונב את הקסוה (כלי שרת לצרכיו), והמקלל בקוסם (את ה' שיכהו קוסם), והבועל ארמית, קנאים פוגעים בו. כהן ששימש בטומאה, אין אחיו מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזירין". כלומר, בזמן שאין בית המקדש קיים נותרו שני מקרים בלבד, המאפשרים לקנאים להרוג ללא דין, ואף גם זה מותנה בכך שתהא אישיותו של המקנא כאישיותו של פנחס הכהן. לפיכך בימינו חל איסור מוחלט להרוג מסיבת הקנאה

לה'. כך שהעושה כן הינו רוצח לכל דבר וענין, וכן כתבו המפרשים שדין "קנאים פוגעים בו" היתה הוראת שעה ולא לדורות (חדושי הר"ן סנהדרין פב). וכן מצאנו שכבר בתקופת בית שני הפסיקו הסנהדרין את דין המקנא לאשתו, משום ירידת הדורות, למרות שזו מצוה מפורשת בתורה. כמובא במשנה: "משרבו המנאפים, פסקו המים המרים, ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן" (סוטה דף פט משנה ט).

דין "קנאים פוגעים בו", מקורו בהלכה למשה מסיני וכן אישרו רוב ראשוני הפוסקים שתקנת חכמים בדין זה באה רק כדי לפטור את המקנא שהרג מעונש, ולא בכדי לתת היתר למקנא להרוג וזאת משום שהתורה התחשבה בקנאי האמיתי כפנחס, אשר קנאתו נבעה מתוך אהבת ה', וכשנפשו התמלאה ברגשי חרון ותיעוב כלפי המעשה הרע, לא היה יכול לעצור בעצמו, וקנא לה'. וכן מצאנו שמשה לא הורה ישירות לפנחס לקנא, משום החשש ששאלת פנחס "לא כך לימדתני", יש בה כדי להעיד שאין קנאתו באה מעומק האמונה. לפיכך אמר הקב"ה: "בקנאו את קנאתי בתוכם... לכן אמור לו הנני נתן לו את בריתי שלום". כלומר, ה' הבוחן כליות ולב, הודיע שקנאתו של פנחס נעשתה כדין, ועל כן פטר ה' את פנחס מעונש, ואף נתן לו שכר כפול.

אדם אשר נמצא בדרגה העליונה המתירה לו לקנא לה', אין בו אלימות כלל, וכל שכן אין בו גאוה לחשוב שהוא בדרגה עליונה ביותר כפנחס. כפי שכתב רש"י "בקנאו את קנאתי, בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף" (במדבר פרק כה פסוק יא). דהיינו, שהמקנא מרגיש שהוא משמש במקום זרועו של הקב"ה כביכול. לפיכך קנאה דתית המובילה להריגת אדם, אינה קיימת כלל אצל מי שדרכו בקודש. וכן מצאנו לגבי פנחס, "שהיו השבטים מבזים אותו", ומשה לא עמד כנגדם, ואלמלא התערבותו הישירה וזיכויו של פנחס מפי ה', נחשד מעשהו של פנחס לעבירה במזיד, או לפגם באישיותו. נאמר במשנה: סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חבלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה... (מסכת מכות דף פא משנה י). משום שחייו של כל יהודי הם יקרים מפז, כי אף החוטא יכול לחזור בתשובה ולהתרומם לדרגת צדיקות מחדש, מה שאין כן באדם שנהרג על חטאיו ככתוב בתהילים "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" (פרק קד פסוק לה) שאין הקב"ה חפץ במותם של הרשעים אלא בחזרה בתשובה .

פנחס לא פרש מן הציבור בשעה שהרג את זמרי. הקנאי הטיפוסי אשר מנסה לתקן עוול בחברה ולעיתים מרגיש את עצמו מורם מעם. הוא היה מרשה לעצמו לנקום בשם המוסר ובאותה עת היה מתנתק מהחברה. לא כן פינחס, למרות שעם ישראל חטא בזימה והייתה לפנחס כל סיבה שבעולם לנתק את עצמו מעדת החוטאים, הוא

ניסה לפעול מבפנים ולהיות הכהן שמעלה את העם. מתוך הבנה שעם ישראל ביסודו הוא טוב אלא שקשה להם לעמוד בפני הזימה שמפיצות בנות מדין. על מנת לעצור את כדור השלג של החטאים, יש לבצע מעשה דרסטי של חיסול ממוקד אשר יכניס את העם לשוק ובכך להחזיר את השלום בין הקב"ה לעם ישראל.

במקביל למעשה זמרי כאמור השתוללה המגפה בעם ובסופה נהרגו 24,000 אנשים. המגפה נעצרה ככתוב "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם.." (תהלים פרק קו פסוקים ל-לא). "אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד כביכול שעשה פלילות [דין ודברים] עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא" (סנהדרין דף פב עמוד ב). טוען הרמב"ן שפילול הוא עשיית שפטים, כלומר היתה שיחה ברורה בין הקב"ה לפנחס על הדין לזמרי, וכשמעשה פנחס הסתיים, כך הסתימה גם המגפה וככול שפנחס הזדרז למעשה יותר מהר, כך נחסכו חיים רבים.

כהוקרה על מעשיו, כותבת התורה כי הקב"ה מבטיח "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (פרק כה פסוקים יב-יג). פנחס מקבל הבטחות מהשם שיגן וישמור עליו מאויביו כי ברגע שהרג את זמרי חל עליו דין "רודף", וכן הוא מקבל להמשיך את עבודת ה' במשכן ככהן לכל דבר, למרות שלכתחילה לא היה אמור לעשות זאת משום שנאמר כי רק אהרון ובניו באותו הזמן יהיו כוהנים ולא בני-בנים.

דתות אחרות אשר העתיקו את תורתם מתורת ישראל, כולל "תורת הקנאות" לקב"ה, ולא השכילו להבין שהדת נועדה להטיב עם האדם ואפילו אם חוטא הוא. לפיכך קנאתם הדתית קיצונית גרמה להרג מליוני אנשים חפים מכל פשע, הן מבני דתם והן מבני דתות אחרות. ראינו ולמדנו על הנצרות שלאורך מאות שנים הכנסייה בניסיונות לכפות על האנשות את הנצרות רצחה מליוני "כופרים". מסעות הג'יהד של המוסלמים וקינאתם "לאללה ואקבר" בזמן שמתפוצצים עטופים בחומר נפץ בתקווה שיכנסו לגן-עדן עם הבתולות שהרגו, מהדהדים אל תוך המאה העשרים ואחת ועוד ידם נטויה. חוסר הסובלנות של הדתות המשוכפלות, בסופו תפגע בהם ותחסלם כליל משום שה' לא יסבול לאורך זמן את השימוש לרעה הנעשה בשמו הטוב והמטיב לכל.

יהי רצון שנזכה לראות בקרוב בנקמה שעתיד ה' לעשות כאמור בנביאים "ועשיתי באף ובחמה נקם את הגוים אשר לא שמעו" (מיכה פרק ה פסוק יד), ועוד "לכן חכו לי נאם ה' יום קומי לעד כי משפטי לאסף גוים לקבצי ממלכות לשפך עליהם זעמי כל חרון אפי כי באש קנאתי תאכל כל הארץ" (צפניה פרק ג פסוק ח).

אמן כן יהי רצון.

שבעה עשר בתמוז – אירועי היום

שבעה עשר בתמוז הוא יום תענית, אחד מארבע תעניות, המציין את היום שבו הובקעה חומת ירושלים בזמן חורבן בית המקדש השני. לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז. לכן נקרא צום זה צום הרביעי (תמוז הוא החודש הרביעי לפי סדר החודשים העבריים המתחיל בניסן). צום שבעה עשר בתמוז נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. ביום זה מתחילים ימי בין המצרים הנמשכים עד תשעה באב ונוהגים בהם מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב (שלושת השבועות המתחילים ב-י"ז בתמוז, תשעת הימים המתחילים בראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ותשעה באב עצמו).

הסיבות לתענית כתובות במשנה "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז... נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל..." (מסכת תענית פרק ד משנה ו).

הסבר חמשת הדברים שאירעו בי"ז בתמוז:

נשתברו לוחות הברית - ביום ט"ז בתמוז עשו עם ישראל את עגל הזהב ולמחרת ירד משה מהר סיני ושבר את לוחות הברית שהביא עימו מעם ה'.

הופסק קורבן התמיד - בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש שני כבשים, אחד בבוקר ואחד לפני החשכה. גם בזמן המצור היווני על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם לפי המתואר בכתבי יוסף בן מתתיהו, במהלך המצור היה סיכום בלתי כתוב בין הצדדים בו כל יום משלשלים מן החומה כסף וזהב בתמורה מעלים חזרה שני כבשים בשביל קורבן התמיד. עד שבא זקן מומר אחד ואמר כי לעולם לא יוכלו לכבוש את העיר אם ימשיכו להעלות את התמידים. הוא הציע להחליף חזירים במקום כבשים. הגמרא מספרת שכשהעלו את החזיר בחבל, נעץ את ציפורניו בחומה "והזדעזה הארץ ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה" (בבא קמא דף פב עמוד ב).

נפרצו חומות ירושלים בזמן המצור הרומאים בהנהגתו של טיטוס - באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד מאות שנים לפני כן.

נשרף ספר תורה על ידי אפוסטמוס, שהיה ככל הנראה הנציב הרומאי בארץ ישראל.

הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש על ידי מנשה מלך יהודה.

בתחילה היה הצום מתקיים ביום התשיעי בתמוז, שהוא היום בו נפלה ירושלים בימי הבית הראשון (בשנת 586 לפנה"ס). אולם, לאחר שהיא נכבשה שוב בי"ז בתמוז – כיבוש שהוביל לחורבנו של בית המקדש השני – החליטו חז"ל לייחד צום אחד עבור כל אותם אסונות שאירעו בתאריך זה.

הימים שבין שבעה עשר בתמוז עד תשעה באב נקראים "בין המצרים" ונוהגים בהם מנהגי אבלות. עם ישראל כולו תקווה להתגשמות דברי הנביא זכריה "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה פרק ח פסוק יט ) .

פרשת מטות - סדר עדיפויות

בפרשה מובאת בקשת שבטי גד וראובן ממשה רבנו להתיישב דווקא מזרחית לירדן, במקום עתיר במרעה ולגדל שם את צאנם בנחת וברווחה כלכלית ככתוב "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה" (במדבר פרק לב פסוק א). הבקשה באה בדיוק בערב כניסת עם ישראל לארץ והעם היה אמור להלחם עם 31 העמים שישבו בחלק המערבי לירדן. בתשובתו משה אומר "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (פסוק ו). משה עונה בחריפות משום שחשד שגד וראובן פחדו מהעימות הצבאי וניסו להתחמק מהשתתפות בלחימה על כיבוש הארץ יחד עם שאר השבטים. לכאורה הבקשה נשמעת הגיונית ונכונה, אך כשנכנסים לעובי הקורה, התורה מגלה כי יש כמה דברים אחרים בגו.

ראשית, עניין הצבא. התורה מפרידה בין שני סוגי מלחמות אחת היא מלחמת מצווה והשנייה היא מלחמת רשות. הראשונה היא פקודה אלוקית כמו מלחמת כיבוש ארץ ישראל ככתוב בתורה "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה" (דברים פרק כ פסוק טז) או "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים פרק כה פסוק יט). השנייה היא פקודה של מצביא בשר ודם כמו בזמן דוד המלך "שהיה נשאל בה' בכל מעשיו" על ידי האורים ותומים של אביתר הכהן (רלב"ג שמואל ב פרק א) או על ידי החלטת הסנהדרין. אף שבמלחמת הרשות מתירים למי שבנה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חיללו, אירש אישה ולא נשאה, ולירא ורך הלבב לשוב מהמלחמה ולא להלחם, במלחמת מצווה אין פטור לאף אחד אלא כולם מחויבים, וכדברי הרמב"ם "במלחמת מצווה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (‏הלכות מלכים פרק ז הלכה ד) שהנשים משתתפות במלחמה בעניינים לוגיסטיים כאספקת מזון.

במקרה דנן, מדובר במלחמת כיבוש הארץ שהיא מצווה דאורייתא. כשמשה שומע מנציגי שבט גד וראובן כי העדפתם היא להישאר בצד המזרחי ולגדל את המקנה, הוא מוסיף ומגיב "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים, לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל" (במדבר לב יד), ורק לאחר שהבטיחו לו "וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לב יז), הוא הסכים לדבריהם ואמר להם "אִם-תַּעֲשׂוּן אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, אִם-תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה...וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'. וְאִם-לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם." (במדבר לב כ-כג). כאן למעשה נשאלת בימינו

השאלה הגדולה "אז למה החרדים לא מתגייסים לצבא?".

הינה ראינו לפי מתואר בתורה בתחילת הפרשה שכהקב"ה מצווה לנקום במדינים על שהחטיאו את עם ישראל במלאכת עבודה זרה "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא." (במדבר פרק לא פסוקים ג-ד). המדרש כותב "אלף למטה אלף למטה. יש אומרים, אלפים מכל שבט ושבט שלח. ויש אומרים, שלשת אלפים מכל שבט ושבט. שנים עשר אלף חלוצי צבא, ושנים עשר אלף לשמור את הכלים ... ושנים עשר אלף לתפלה. ומנין. שכך כתיב, אלף למטה אלף למטה, הרי שני אלפים. וימסרו מאלפי ישראל. מהו וימסרו. שהם נמסרין זוגות זה לזה." (תנחומא מטות סימן ג).

לומד הגר"ד שפרבר שבצאתם של לוחמי ישראל למלחמה מצטרף אליהם כח נוסף שאינו קיים בצבאות לוחמים אחרים. כשצבאות אחרים לוחמים, כוחם נובע מאימוניהם, מיכולותיהם ומכמותם. אולם בישראל, "גם כל העם הנשאר בארץ, כחם וזכותם הולך עם הלוחמים בכח טמיר ונעלם. אם כן אין חילוק אם רב או מעט המה היוצאים למערכה. כי באמת כל העם אתם". לכן, אומר הרב, נקטה התורה בלשון "החלצו מאתכם", כלומר כולם שותפים בקרב הזה, ולא רק היוצאים ממש. ולכן יהיו על מדין, כי בקרב כזה אין לאויב סיכוי, כוחם הפיזי והרוחני של ישראל גדול ועצום, ללא פרופורציה לכח האויב.

מפרשי המדרש אומרים שעבור המלחמה מגייס משה 36,000 לוחמים. 12,000 שלח חלוצים למלחמה, 12,000 שלח לעורף וכל ענייניו, ו- 12,000 ללימוד תורה ולתפילה. למרות שהיו אז קרוב ל- 600,000 איש שעסקו בתורה, רצה משה רבינו להראות לדורות שמתוך הלוחמים צריך לשים שליש לתורה ולתפילה. זהו האומדן שניתן אז. המסקנה ברורה: התורה דוגלת בשוויון, דהיינו, חייל לוחם וחייל לומד. רצה ונאמר על ידי אחדים ממקורבי כי בימינו אין המצב כך, קיים אין שוויון בין שתי החילות התורני שלומד והצבאי שנלחם, שידוע, שחיילים שנלחמים רבים יותר במספר מתלמידי ישיבות. ומתבקשת השאלה האסטרטגית האם להקטין את מספר הלוחמים שיהיה שווה למספר הלומדים או להגדיל את מספר הלומדים שיהיה שווה למספר הלוחמים? כל אחד יענה לפי עדיפות ראות עיניו וליבו.

שנית, חז"ל גילו לנו שמשה העביר ביקורת נוספת גם על צורת החשיבה החומרית ועל סדרי העדיפויות שבאו לידי ביטוי בפניית השבטים אליו. מהכתוב עולה כי בני גד וראובן ביקשו "וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ"

(פרק לב פסוק טז), ואילו משה הפך את סדר הדברים "בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם" (פסוק כד).

המדרש כותב ש"על זה אמר הכתוב 'לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו' (קהלת פרק י פסוק ב), לב חכם לימינו זה משה, ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר, מפני שחיבבו נכסיהם יותר מגופן, שתחילה הזכירו את מקניהם 'גדרות צאן נבנה למקננו', ואחר כך אמרו 'ערים לטפנו'. אמר להם משה עשו את העיקר תחילה, בנו ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם" (תנחומא מטות ז). והמדרש מוסיף שגם הקב"ה לא חוסך שיבטו שאמר להם "אתם חיבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם? חייכם אין בו ברכה שנאמר 'נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך' (משלי פרק כ פסוק כא). ומובא עוד במדרש תנחומא שמכיוון שחיבבו את ממונם וישבו להם בחוץ לארץ, לכן הוגלו ראשונים מכל השבטים על ידי סנחריב מלך ארם בזמן בית המקדש הראשון (תנחומא מטות ה).

עוד שני נקודות חשובות עולות מפרשה זאת בנושא העדיפויות. אחת היא על עניין הפרנסה שהרי התורה כתבה במפורש שבני גד וראובן תיקנו את דבריהם והסכימו להיות חלוצים במלחמה ולהשאיר את מקניהם מאחור, אם כך מדוע נענשו? אלא שיש לומר שאמנם תיקנו עניין זה בדיבור, אך עדיין לא תוקנה הבעיה הפנימית שהביאה אותם לשגות בדיבורם והיא ההבחנה בין העיקר לטפל. הרי בבחירתם להתנחל מעבר לירדן, גם לאחר כיבוש הארץ, ולא לגור בארץ ישראל, בסמוך למקום המקדש, יש משום העדפת פרנסה בשפע, מאשר פיתוח הרוחניות והקדושה. לפרנסה, ולנכסים חומריים יש ערך אולם בראייתו הרחבה של נביא הנביאים, משה רבינו, ודאי טפלים הם ללימוד תורה ולנכסים רוחניים אחרים - וסדר העדיפויות השתבש. כך הם הדברים הקטנים והגדולים בחיי היום יום של האדם. כל עוד הוא מעמיד את מצבו הרוחני בראש - כעיקר, ואת מצבו החומרי מאחור - כטפל, הרי הוא מנהל את חייו באופן הנכון ועל פי סדר העדיפויות הגיוני. אך אם הוא נותן לתאוות הממון להוביל בראש והיא זו המובילה ומכוונת את כל חייו, הרי הדבר יפגע באורחות חייו ובמימוש ייעודו בחיים ונכונות לו אכזבות רבות.

נקודה נוספת לגבי התנהלותם של שבט גד וראובן הוא נושא ההעדפה של הנכסים על הבנים שבדיבורם למשה הקדימו את הצאן ומקנה לגבי הטף. המטרה ומשאת החיים היא הבית והמתרחש בתוכו וגולת הכותרת היא גידול הילדים, חינוכם והכוונתם בנתיבות החיים. הצאן, המסמל את העבודה, את הפרנסה ואת הקריירה, תופס מקום משני בלבד. הוא חשוב, אבל הרבה פחות, ולכן עליו

להתייצב באחרונה. חינוך ילדים זו המשימה הגדולה והחשובה ביותר של כל הורה בכל דור. לצערנו, בחברה המודרנית כבר כמעט ואין חינוך. ישנם הקניית ידע ומקצוע, אבל לא חינוך אמיתי. החינוך היום הוא בעיקר על איך "להצליח בחיים" במונחים של להרוויח יותר כסף ולהיראות יותר טוב ויפה, בעוד שחינוך אמיתי פירושו לתת לילד כלים לאושר, לשמחה, לאהבת הזולת, לחסד וכו'. זו יומרה גדולה ומחייבת.

אפשר לקצר בראשי תיבות את החשוב ביחסים בין הורים לילדים כדי שנקדים וניתן עדיפות לפחות בתת-מודע את נושא חינוך הילדים לנושא הנכסים: הדבר הראשון והחשוב מכל הוא נתינת והענקת הרבה חום ואהבה. מתן דוגמא אישית ללא מילים ריקות ומטרות שלא ניתנות להשגה מאפשרות פתיחות ללמידה. ההורים צריכים לשמוח במה שיש להם ולשדר זאת הלאה. כמו כן לתת מקום לילד להתפתח, להיות הוא יחיד ומיוחד. הורים אמורים לבנות את הקשר התקשורתי עם הילד כבר בגיל צעיר וזה אפשרי רק מתוך אינסוף סבלנות. המסרים שההורים מעבירים לילדים צריכים להיות ברורים, עקביים וחדים. לא = לא, וכן = כן. חינוך בשליטה וכפייה אינו עובד! השקט הפנימי והחיצוני של ההורה מצליח להשיג את מטרות לימודיות טובות יותר מעונשים וכעסים. הילדים משוועים שנציב להם גבולות ונשדר להם שבכך שיש "סדר בעולם". הורים רבים מפעילים שיקולים זרים של אגו וגאווה אישיים בתהליכי החינוך רק כדי שיוכלו להתגאות שיש להם ילד מוכשר. חינוך למאמץ, יגיעה והשתדלות, ולאו דווקא לתוצאות, יביא למעלות נוספות כדוגמת חריצות ורצינות. ועוד ועוד....

לסיכום, חינוך הילדים מומשל לגשם. הגשם בפני עצמו לא מצמיח את הצמח, אלא עוזר לו לגדול ולהוציא את הפוטנציאל שכבר ממילא טמון בו. על פי האמונה היהודית, בכל יהודי יש "חלק אלוקה ממעל", כלומר נשמה וניצוץ אלוקי שכבר קיים בתוכו. חינוך נכון בא לחשוף ולממש את אותו פוטנציאל של ניצוץ זה, ולהוציאו מהכוח אל הפועל. תפקידינו כהורים להשקות את הילדים מים זכים ולא חלילה בחומץ או בבנזין על מנת שנאפשר את תהליכי ההתפתחות הטבעיים הנכונים.

ראיתי ציטוט יפה שנאמר על ידי מחנך והוגה חינוך יהודי פולני שנפטר בשנת 1942 כשחוסל על ידי הנאצים במחנה ההשמדה טרבלינקה בשם יאנוש קורצ'ק שאמר: "הדואג לימים – זורע חיטים, הדואג לשנים – נוטע עצים, הדואג לדורות – מחנך ילדים".

הלוואי ונצליח בכך ונזכה לגדל בנים ובנות אוהבים ושמחים.

פרשת מסעי – השרדות על-טיבעית

בפרשת "מסעי", המסיימת את ספר "במדבר", התורה מונה את ארבעים ושניים מסעות והחניות שעברו על בני ישראל בארבעים שנות נדודיהם במדבר - החל מיציאתם מרעמסס שבמצרים בחמשה עשר לחודש ניסן ועד לחנייתם האחרונה על ספת הירדן בערבות מואב. כל אותו זמן נקרא מסעות, כפי שהפסוק מעיד "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (במדבר פרק לג פסוק א) ולא נאמר "אלה חניות בני ישראל" ללמדך שכל אותו זמן שבהם עדיין לא הגיעו אל המנוחה הקבועה, הרי זה נחשב בתוך המסע, גם אם נמצאים בשעת חניה. לשם מה נמנו כל אותם מסעות בשנית? מדוע היה לתורה, שבדרך כלל חסכנית במילים חשוב להיזכר בכל אותן התחנות?

רש"י מצטט את דבריו של רבי תנחומא בגמרא אשר עונה על שאלה זו באמצעות משל על אדם שיצא עם בנו האהוב למסע ארוך כדי לקבל טיפול רפואי. בסיום הטיפול חזר האב עם הבן באותה הדרך והראה לו את כל התחנות בהן הם חלפו ואת השלבים שהם עברו מאז צאתם למסע. יחד הם נזכרו בתהליך שהבן עבר עד לרפואתו הסופית והבינו כיצד כל תחנה שירתה אותם נאמנה. הנמשל הוא ברור. הקב"ה הוא המלך שמוליך את בניו האהובים, בני ישראל, במסע מפותל, אשר למרות קשיי הדרך סופו טוב. כזכור, בני ישראל עברו במדבר תלאות רבות והם נכשלו בחטאים שונים ומשונים: חטא העגל, פרשת המרגלים, מי המריבה, קורח ועדתו, קברות התאווה ועוד. כל אחד מהחטאים הסתיים בעונש חמור, ובכל זאת בסיום המסע אפשר להסתכל אחורה ולהבין את הדברים באור אחר. כל אחת מהנפילות עוררה תבונה חדשה, גילתה מיגרעה שעד לאותו מקום ורגע הייתה נסתרת ולאחר זמן עוררה לתשובה. כאשר בני ישראל יצאו ממצרים, היו נגועים ב"מחלות רוחניות" שונות. המסעות במדבר נועדו לחשוף את המחלות הללו החוצה ולהביא את העם למצב רוחני טהור יותר. כך לדוגמה, חטא העגל הביא לחיטוי "מחלת האלילות", שליחת המרגלים הביאה לחיטוי "מחלות הדימוי העצמי הירוד" ו"מחלת הספקנות", מחלוקת קורח הביאה לחיטוי "מחלקת הגאווה" ו"מחלקת הפלגנות" וכו'. את נקודת ההתעלות הזו אפשר לראות רק בסיום התהליך ובפרספקטיבה של זמן. מהסיבה הזו, דווקא עכשיו, רגע לפני הכניסה לארץ ניתן להצביע על התועלת הרוחנית שהם הביאו לעם ישראל ולהתעלות מעל אי הנוחות והקושי הנקודתי שכל מכשול בפני עצמו הביא.

כמו אז כך בדיוק גם היום – החיים הם למעשה מסע אחד גדול. כל אחד עובד במהלך חייו אינסוף תחנות גדולות וקטנות, ארוכות וקצרות, אשר תפקידן ללמד על עצמו ועל העולם פרטים חדשים שלא היו ידועים בעבר. חלק מהתחנות נעימות וחלקן ודאי מעיקות ואף אכזריות. האמת היא שאין אף פרט אקראי בחיים וכל הפרטים כולם קשורים לתוכנית שמטרתה לעזור לצמוח ולטפס בסולם הרוחניות ולמלא את הפוטנציאל העצום שטמון בתוך האדם. גם כאשר לא תמיד מצליחים לראות זאת, וגם אם לעיתים נראה שהמקריות חוגגת - כל מה שקורה במשך החיים מסייע להגיע לאותה מטרה. ברגע שהאדם יסתכל על החיים בצורה כזו ויבין שגם לקושי יש תפקיד חשוב, ואז יוכל להתחיל ליהנות ממסע ההישרדות הזה ומכל יום נוסף שזכה לקבל. כמו כן יש חשיבות גדולה ביותר לחנייה, לעצירה, להתבוננות, לעשיית סיכום ביניים, וכל זאת כדי ללמוד, להפיק לקחים ולהתחזק לקראת העתיד.

גם הרמב"ם התייחס לשאלה מדוע נמנים כעת כל התחנות בשנית? ולדבריו, ציון המסעות כוון לדורות הבאים – האנשים שלא היו שם ושלא זכו לראות את הניסים הגדולים שליוו את עם ישראל בתהליך התהוותו. הליכה של כמה מיליוני בני אדם במשך ארבעים שנה במדבר הצחיח אינה דבר טריוויאלי כלל. לאורך כל הדורות ישנם אנשים שמנסים בכל דרך להסביר את הניסים שחוו אבותינו במהלך יציאת מצריים ולאחר כך במדבר תוך התעלמות מהעל-טבעי. קיום על-טבעי זה נמשך לאורך כל הדורות, בהם שרד עם ישראל בין כל האומות "ככבשה העומדת בין שבעים זאבים". עם ישראל עבר אלפיים שנות גלות, עבר אינקוויזיציה ופרעות, עבר את השואה האיומה, ובכל זאת, ולמרות הכול, עם ישראל חי וקיים.

אומר הפילוסוף הצרפתי זאן-פול סארטר " "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית. העם היהודי הוא משהוא מעבר לזמן". ומוסיף הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב "לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה הייתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה". ועוד על ידי הסופר האמריקאי הרמן ווק " עם זה התגבר על שורה מדהימה של צרות ופגעים, שלפי דרך הטבע אי אפשר לעמוד בהם. קיום ממושך זה, בניגוד להיגיון ההיסטורי, הוא דבר מופלא ביותר ומצריך הסבר". ועוד על ידי המתמטיקאי הצרפתי בלו פסקל " מוצא אני עם מיוחד בקרן זווית של העולם. נבדל מכל שאר גויי הארץ, העתיק מכולם. עם שקורותיו קדמו במאות שנים רבות לקורות התרבויות העתיקות ביותר... עובדת קיומו של עם זה מתמיהה אותי".

אבל יותר מכל הפליא הסופר האמריקאי הנודע מארק טוויין שכתב במאמר עבור המגזין הרפר (ספטמבר 1899) את המילים הבאות " המצרים, הבבלים והפרסים עלו, ומילאו את העולם בשאון, הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר, והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם. עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך לבסוף הוא נשרף באש של עצמו, ועתה הם יושבים בצל או אינם קיימים עוד. היהודי ראה את כולם, והביס את כולם. היום הוא אותו יהודי שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה ולא תשישות של זקנה. כישוריו לא נפגעו וערנותו לא קהתה. כולם בעולם בני תמותה חוץ מהיהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מהו סוד נצחיותו?"

כן, מה סוד נצחיותו? מדוע זוכים לחסד הזה? מהי המעלה שבזכותה נשארים מאוחדים וחזקים? התשובה לכך, מעבר להבטחה המפורשת לאבותינו, נעוצה באותן שנות נדודים ארוכות של עם ישראל במדבר. הנביא ירמיה מצטט בשם הקב"ה "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה פרק ב פסוק ב). הקב"ה עדיין זוכר לאומה המובחרת את ההתמסרות הטוטאלית, את ה"קפיצה אל המים הקרים" (תרתי משמע) בים סוף ואת ה"נעשה ונשמע" שבמעמד מתן תורה בהר סיני.

משמעות הדברים אינה כל כך פשוטה לעם ישראל אך היא מובאת לצערי על ידי גדולי מנהגי העולם הרוחני. כל הציטוטים לעיל נאמרו על ידי גויים שעומדים ומשתהים מה הסוד? האמת היא שכולם יודעים אבל אין פוצה ואין מצפצף. ואת היהודים "מי מעכב? שאור שבעיסה!" (מסכת ברכות דף יז עמוד א). הרצון המקורי של כל אחד מעם ישראל הוא בהכרח לעשות עשיות טובות, כאשר הרצון הגבוה ביותר לפי היהדות הוא לעשות את רצונו של הקב"ה. ובכל זאת, למרות הרצון הכנה, יש את היצר הרע, הלוא הוא השאור שבעיסה, הגורם לתבשיל להיות חמוץ ולאדם לפספס את העיקר בחיים. אבל כתוב שכל עוד שהנר דולק ניתן לתקן – ובלב כל יהודי יש עדיין את השלהבת הניצחית. חז"ל בפרקי אבות הוסיפו נדבך חשוב בהבנה של משמעות אותו מסע במדבר "הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵירָה - דַּע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ - מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ - לִמְקוֹם עָפָר, רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן - לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא" (מסכת אבות פרק ג משנה א). למרות שהמשפט נאמר בסוף חייו של אדם, הוא מיועד אל היהודים שעדין במסע החיים יכולים לפעול פה בעולם המעשה ולתקן.

"מה זה יהודי? שאלה זו אינה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה מן יצור מיוחד הוא זה, שכל שליטי עולם וכל העמים העליבוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסהו, רדפהו, שרפו, והטביעו, והוא, על אפם ועל חמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי - שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם שמדכאיו הציעו לו בלבד שיתכחש לדתו וייטוש את אמונת אבותיו. יהודי — הנו סמל הנצח. הוא שלא יכלו להשמידו לא טבח ולא עינויים; לא אש ולא חרב האינקוויזיציה לא הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר דבר ה'; הוא אשר זמן רב כל-כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה לא יכול להיעלם. יהודי הנו הנצחי - הוא התגשמות הנצח. (לב טולסטוי, מתוך מאמר שפורסם בג'ואיש וורלד - לונדון 1908).

מי שלא הבין זאת אך אישר את הנאמר היה היטלר "אמנם כן, ברברים אנחנו! תואר כבוד הוא לנו! אני אשחרר את בני האדם מכבלי הרוח, מן העינויים הנאלחים המשפילים של חזיון שווא הנקרא מצפון ומוסר. כי שני מומים הטילה היהדות בבני אדם: בגוף על ידי המילה, בנפש על ידי המצפון, שאינו אלא המצאה יהודית...המלחמה על השלטון בעולם נערכת רק בינינו, בין שני המחנות הללו בלבד, בין הגרמנים ליהודים. כל השאר איננו אלא מראית עין כוזבת" (ראושינג מצוטט באינצקלופדיה עברית ערך אנטישמיות).

לסגור את הרעיון, ובעניין אחר שהוא בעצם אותו עניין, בשבת הקרובה בתפילת שחרית אחרי סיום קריאת בתורה את פרשת מסעי, יעמדו עשרות אלפי אנשים בארץ ובעולם בבית-הכנסת ויקראו יחדיו בקול רם "חזק, חזק ונתחזק!". בכל פעם שמסיימים לקרוא את אחד מחמשת חומשי התורה מכריזים בקול "חזק, חזק ונתחזק". המעבר מספר לספר מציין מעבר מתקופה לתקופה, וכמו בחיים - כל מעבר קשה, אך אי אפשר בלעדיו, ולנפש לוקח זמן להשתחרר מצורת חיים אחת ולהתרגל לאחרת. מסיבה זו מכריזים שאנו חזקים ומסוגלים להתמודד עם השינוי. יש בנו את הכוח ואת האומץ להתקדם, להתחדש ולהשתנות. אנחנו עושים סיכום ביניים ואז לוקחים אתנו את הצלחות העבר וצועדים אל חוסר הוודאות של העתיד, כאשר העובדה שאנחנו עושים את זה ביחד כקהל נותנת תמיכה וכוחות נוספים להישרדות.

פרשת דברים – המלחמה לא בידינו

השבוע מתחילים לקרוא בספר דברים פרשת דברים "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים פרק א פסוק א). למעשה במשך שלושת פרקי הפרשה, משה סוקר את הארבעים שנה האחרונות של מסע בני-ישראל במדבר מאז יציאתם ממצרים, ערב כניסתם לארץ ישראל, כאשר בדבריו הוא מרמז, ובכך מזכיר לבני ישראל, כל פרט ופרט מהאירועים הרבים שקרו במשך התקופה הנ"ל. רש"י כותב כי דברי משה היו תוכחות על כל המקומות שבהם הכעיסו העם את הקב"ה, ומפאת כבודם של ישראל, הזכיר את הנושאים ברמז. כמו כן התורה מוסיפה את המילה "כל" בפסוק כדי להבהיר כי כל עם ישראל נכחו בשעת נאומו ולמה? רש"י מסביר כי "אלו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים, אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך, אלו היינו שם היינו משיבים אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב". אבל לא רק דברי תוכחה אמר להם, אלא גם דברי עידוד שהרי העם ידע כי בכניסתם לארץ עומדים לפניהם 31 מלכים שמוכנים למלחמה ולכן הוא מוסיף ואומר "וְאֶת יְהוֹשׁוּעַ צִוֵּיתִי בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר עֵינֶיךָ הָרֹאֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקֵיכֶם לִשְׁנֵי הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה כֵּן יַעֲשֶׂה ה' לְכָל הַמַּמְלָכוֹת אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר שָׁמָּה: לֹא תִּירָאוּם כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם" (פרק ג פסוקים כא-כב). מסביר ה"אור חיים" כי על אף שהקב"ה הוא הנלחם לכם, אף על פי כן עליכם להתכונן למלחמה, מפני שהקב"ה עוזר רק כאשר עם ישראל מתכונן וערוך להתחיל בפעולה טבעית. סוף הפרשה.

מתמיהה איזה הבטחה נותן משה – הקב"ה ילחם את מלחמות ישראל?! האם ההבטחה התקיימה? ובכן יהושע המצביא ומנהיג ישראל אחרי הכניסה מעיד כי "וְאֵת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה וְאֶת אַרְצָם לָכַד יְהוֹשֻׁעַ פַּעַם אֶחָת כִּי ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל" (יהושע פרק י פסוק מב). ובעת זקנתו, בנאום הפרידה שלו מהעם אחרי כיבוש הארץ אומר יהושע "כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא הַנִּלְחָם לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (פרק כג פסוק י). אכן הבטחת משה התקיימה והשאלה היא האם הבטחה זו עומדת לדורות או רק לעם ישראל בתקופה ההיא?

דע לך, אומר משה ליהושע ולכולנו, לדור של כובשי ובוני ארץ ישראל בכול הזמנים - אסור לפחד. מנקודת ראות תורנית ברור כי את ארץ ישראל כובשים אך ורק מתוך אמונה בה'. מתוך הבנה והכרה ברורה כי ה' הוא שנלחם לנו את מלחמותינו. אנו עושים בדרכי עולם הזה ככל שביכולתנו, והקב"ה הוא זה שבסופו של דבר הופך את העשייה הצבאית הזו לעשייה מנצחת. זכינו אנו בימי חיינו, שמאז קום המדינה, לראות במו עינינו, איך ניצחונות בלתי אפשריים מתרחשים לנגדנו בזה אחר זה. מלחמת השחרור חסרת ההיגיון המינימאלי. מלחמת ששת הימים

הפלאית כל כך. מלחמת יום כיפור, והצלתנו בנסי נסים שאין כמותם, ניסי מלחמת המפרץ עם עשרות הטילים שנפלו על אדמותינו ללא פגעים בנפש. כל אלה נועדו ללמד את יסוד האמונה. "לא תירא מהם כי ה' אלוקיך עימך" זהו המסר. נתחזק באמונה, וה' עימך בכל אשר נלך. ככל שנתחזק באמונתנו וחיבורנו לארץ ישראל, כך גם ישובו לנו הניצחונות הגדולים, והפריחה העצומה, הכלכלית, והרוחנית שבאו בעקבותיהן.

מטרת נאומו של יהושע לעם ישראל לאחר הכיבוש היא לשכנע את מנהיגי העם לבחור. הוא מציג שתי אופציות אשר יכריעו את עתיד העם בארץ. יהושע חושש שאחרי מותו – יתכן שמחליפיו בהנהגה ירגישו לא מספיק חזקים כדי להמשיך ולהילחם בכנענים כדי לשמר את גבולות הארץ והוא מתנה "כי אם בה' אלוקיכם תדבקו , כאשר עשיתם עד היום הזה ... ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, לאהבה את ה' אלוקיכם" (פרק כג פסוק 8). לעומת זאת אומר יהושע "כי אם שוב תשובו, ודבקתם ביתר הגויים האלה, הנשארים האלה איתכם, והתחתנתם בהם ובאתם בהם והם בכם, ידוע תדעו כי לא יוסיף ה' אלקיכם להוריש את הגויים האלה מלפניכם, והיו לכם לפח ולמוקש ולשוטט בצידיכם ולצנינים בעיניכם, עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת אשר נתן לכם ה' אלוהיכם." (שם פסוק יב-יג). יש ערך יסודי בתורה, שניתן להשיג עליו קונצנזוס בין כל הפלגים בעם ישראל בעת מלחמה. שני הצדדים של המטבע חד הם: בהעדר שכינה במחנה ישראל, לא תצליח המלחמה.

מהי אותה שכינה ובמה היא מתבטאת? כאן הדברים פחות מוסכמים. בפרשת היציאה למלחמה, קורא הכהן המשיח לפני העם, בטרם קרב "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ" (פרק כ פסוק ח). ירא ורך הלבב מתפרש בשני מישורים: כפשוטו, מי שאינו מסוגל לעמוד בקושי המלחמה והחרדה מכריעתו, ובמישור הרוחני - מי שמתיירא מעבירות שבידו. הרחקתו של בעל עבירות מצבא המלחמה יכולה לנבוע משתי סיבות, האחת - החולשה המוסרית עשויה להתפרש גם כחולשה בשדה הקרב, חולשה הנובעת מחוסר בטחון פנימי בצדקת הדרך, חוסר נחישות ודבקות במשימה. הסיבה השנייה יכולה להיות נזק לכלל שאר הלוחמים: נוכחותם של עבריינים במחנה הצבא עשויה לסלק ממנו את השכינה ולגרום לרפיון וכשל כללי במערכה.

עניין אחר הגורם להעדר השכינה בשדה המערכה הוא העדר הצדקה מוסרית ותועלת צבאית במלחמה. "כִּי אֵינֶנִּי בְּקִרְבְּכֶם" (פרק א פסוק מב) נאמר למעפילים המבקשים לעלות בכוח ולרשת את הארץ, אחרי שנגזרה גזירת ארבעים שנות נדודים במדבר, בעקבות חטא המרגלים. ניסיון לכיבוש שלא בעיתו וללא רשות,

סופו להיכשל. מובן, שבימים שאין לנו נביא אמת, או אורים ותומים, אי אפשר לדעת בוודאות האם קיים אישור אלקי למלחמה. אם כי, אפשר להגיע לדרגה גבוהה של וודאות פנימית, והסכמה ציבורית, בצדקת המלחמה, על פי שיקולים מוסריים והלכתיים נראים לעין אנוש. במצב הנוכחי, של "שתיקת השמים" אין לנו אלא שיקולים שכאלו. מובן, ששיקולים אלה עשויים להיות שנויים במחלוקת, ולכן מידת ההחלטיות והודאות של צדקת המלחמות משתנה ממערכה למערכה. כאשר השאלה עוברת להכרעה אנושית, היא משתמשת בכלים אנושיים, תבוניים, ובעקרונות קבלת החלטות של ציבור, בראשם - הכרעת הרוב.

צורך הכרחי אחר לשם קיומה של הנוכחות השכינה במחנה הוא קיום מצוות "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" (פרק כג פסוק טו) והטעם למצווה זו הוא "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ" (שם). אופן התנהלותו של המחנה תקבע את נוכחות השכינה בו או לא. מחנה של חיילים פרועים, חסרי דרך ארץ, שטופים בעבירות ובזימה, להוטים לביזה, גורם לסילוק השכינה מתוכו. השפעתה של הנמיכות המוסרית והערכית על היכולות הצבאיות היא השפעה שלילית ונזקיה ייחשפו גם בתוצאות המערכה. והיפוכו של דבר במחנה קדוש: שנשמר בו צלם אלוקים של בני האדם, לוחמים ותומכי לחימה, אזרחים הבאים במגע איתם, ואפילו לוחמי האויב ואזרחיו.

קיימת מצוות לא תעשה שהיא איסור הנמנה על ידי הרמב"ם: "שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מאויביהם בשעת מלחמה" (ספר המצוות, לא תעשה נח). מקור הרמב"ם למצווה זו הוא מהפסוק "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא מֵהֶם .... לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" (דברים פרק ז פסוק יז). על פסוק זה כותב רבי חיים מטשרנוביץ, בעל הספר באר מים חיים, "פירוש שתפול מורך בלבבך לומר שהגויים הם רבים וגדולים ממך במעלה, שהם טובים ממך, ועל כן "איכה אוכל להורישם"? לזה אמר "זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים", פירוש שכל הנסים שעשה לך בפרעה ומצרים, הכל לא היה כי אם בזכות שה' אלוקיך, כי עדיין לא קיבלו תורה, ולא היה בהם כי אם זכות מצוות "שמע ישראל", שהיה להם קבלה מיעקב אבינו, שמסמלת קבלת עול מלכות שמים להיות ה' להם לאלוקים, הוא ולא אחר. ובזכות הזה שהיה ה' אלוקיך בשמע ישראל, עשה לך את כל הנסים האלו. ו"כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים" וגו', פירוש בשכר "ה' אלוקיך" לבד יעשה להם את שלהם, כי הלא הם עובדי כוכבים ומזלות מנעוריהם ואין בהם זכות זה. ואפשר לזה יאמר הכתוב (ישעיהו מ, א) "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם", פירוש, בשכר שהוא אלוקיכם לבד, קבלת אלוקותו פעמיים בכל יום שאומרים שמע ישראל, יאמר.

נחמו נחמו. ובזה תהיו בטוחים בטח שבודאי יוציא אתכם מזה ותצפו לישועה (באר מים חיים, דברים, פרק ג, פסוק כא).

אכן, על שיטת הרמב"ם כאן רובצות שתי קושיות: האחת – איך אפשר לומר על מי שמפחד במלחמה שהוא עובר על איסור, והרי הוא אנוס, ו"אונס – רחמנא פטריה". השנייה – שבפרשת היציאה למלחמה בפרשת שופטים, אומרים השופטים אל העם "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו", דהיינו שיש לגיטימציה למי שמפחד - לחזור לביתו, ואין בכל כל איסור. עיון מדוקדק בדברי הרמב"ם ילמד שאין כאן כל קושיה. כפי שעולה מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ז) פעולת המלחמה מורכבת משני שלבים: האחת - ההתארגנות למלחמה, והשנייה – ביצוע המלחמה עצמה. בשלב ההתארגנות למלחמה, רשאי "האיש הירא ורך הלבב", דהיינו - זה שאין בליבו כוח לעמוד בקושי המלחמה, לפרוש, ואם יפרוש בשלב ראשוני זה – לא עבר על לא תעשה. ואולם, אם לא פרש, ונכנס כבר אל המלחמה – אז כבר לא יוכל לפרוש, וגם התורה אינה נותנת לגיטימציה לנסיגה בשלב זה, ואם פרש, עבר על איסור לא תעשה, וכפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות "האזהרה שהזהרנו מלירוא את הכופרים בשעת המלחמה ומלערוץ מפניהם, אלא חובה להתאמץ ולהתחזק ולעמוד בשורות הצבא".

ועדין נשאלת השאלה – אם יפחד הרי הוא אנוס, והאנוס פטור? התשובה היא זו: הואיל ומלכתחילה לא פחד ולא נרתע, הרי שהוכיח שהענין, ככלל, נמצא בשליטתו, ושאין הוא ירא ורך לבב במהותו (דהיינו שאינו סובל מליקוי נפשי המונע ממנו התמודדות במלחמה כמו שהסברנו לעיל). אלא שבזמן אמת טבעי הוא שיתעוררו פחדים, ועל האדם באותו שלב לשלוט על פחדיו ולא לתת להם להכניע אותו. בדיוק בנקודה זאת בא האיסור – לדרבן את האדם שלא להבהיל את עצמו. והדברים מפורשים בדברי הרמב"ם "ומאחר שייכנס אדם בקשרי המלחמה, יישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, ויידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרם מליבו וייפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשב ולהרהר במלחמה, ומבהיל עצמו - עובר בלא תעשה" (הלכות מלכים ז הלכות יז–יח).

בסוף הפרק דבריו של הרמב"ם מעודדים את הלוחם שנאמר עליו "וכל הנלחם בכל ליבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד - מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל, ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא".

ט באב – יום צום

למה צריכים לצום? הימים חמים וחייבים לשתות, הפרנסה לוחצת וחייבים לעבוד, ממילא יש הרבה צער, אז למה להוסיף? רגע, זה לא רק שצריך לצום, אסור להתרחץ, אסור בשמים, אסור לנעול נעלים עשויות מעור, אסור יחסי מין, אסור לשבת על כסא, אסור לימוד תורה ועוד כהנה וכהנה, למה?

ובכן, לפני 3322 שנים, אחרי שמשה שלח 12 מרגלים לתור את ארץ ישראל והם חזרו ואמרו "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד ... עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן." (במדבר פרק יג פסוקים כח-כט) ובכך לבסוף מוציאים את דיבת הארץ רעה בקביעתם כי היא "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (פסוק לב) תוצאות סיפורי הדיבה "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (פרק יד פסוק א). בכך כדור השלג החל להתדרדר במדרון הזמן ותחת עקרון "מגלגלים זכות על ידי זכאי, וחובה על ידי חייב" (גמרא מסכת בבא בתרא דף קיט עמוד ב) הקב"ה אומר בתגובה לעם ישראל "אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית דף כט עמוד א).

אכן בכייה לדורות התקיימה. בהמשך מסופר כי לאורך ה- 40 שנה שבני ישראל נדדו במדבר, כל שנה כשהגיע ט באב, כל איש מישראל כרה את קברו ושכב בתוכו. למחרת בבוקר כ- 15,000 איש לא קמו כפי שהבטיח הקב"ה לאילו שהקשיבו והאמינו ובכו מוציאי הדיבה (ראה במדבר פרק יד פסוקים כא-כד).

בית המקדש הראשון עמד על תילו כארבע מאות ועשר שנים עד שהועלה באש בשנת 586 לפנה"ס, בחודש אב (יש אומרים ב- ז ויש אומרים ב – י), על ידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, שכבש את ירושלים והחריבה. גם בית המקדש השני הוחרב ונשרף בין ב- ט באב על ידי טיטוס המצביא הרומאי בשנת 70 לספירה. ביום זה נחרשה ירושלים, הר הבית וסביבותיו על ידי טורנוסרופוס הרשע נציב רומאי ממלכי אדום לקיים מה שנאמר "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (ירמיהו פרק כו פסוק יח). העיר ביתר נכבשה על הרומאים במהלך מרד בר-כוכבא (135 לספירה) ונספו בה 4 מיליון איש ויש אומרים 40 מיליון. בתקופות מאוחרות יותר ידוע כי ב-ט באב אדוארד הראשון מלך אנגליה (1290 לספירה) פסק לגרש את כל היהודים מארצו ואילו שיישארו יוצאו להורג. ועוד בשנת 1492 לספירה נגזר על יהודי ספרד גירוש ובדיוק ביום זה, ט-באב, הסתיים המועד האחרון בו היו אמורים לפנות את קרקע ספרד.

בעומק הדברים, בכייה הינה סממן המראה על חוסר אמונה וכל שכן שהבכייה היא בגדר של חינם – סתם, כפי שמוכח מדברי ה' אל משה "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ" (פסוק יא). ומביאים בספר "בליבי משכן אבנה" כי בכי זה הוא בכיו של הלב שמצד האמונה הוא נמצא למטה מין השכל. זהו בכי של רגשות אשר בבסיסו הוא אוחז בקליפה שבירה ללא חוזק מציאותי. ומכאן בברור למה התורה כותבת "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים פרק ד פסוק לט) כי עיקר עבודת האדם בחיזוק האמונה היא להתחיל מהלב כדי שכדור השלג הזה ייעצר אחת לתמיד.

לא קשה להבחין כי הנסיבות שגרמו לכל הפרעות המוזכרות לעיל, בין אם זה גילוי עריות, עבודה זרה, ושפיכות דמים (חורבן בית ראשון) או שנאת חינם (חורבן בית שני), משיחיות בביתר וכו וכו, הם הם אותם גורמים שרואים בחברה הישראלית של היום. הרבה חושבים על מה שחסר ולא על מה שיש, איך אפשר לקחת ולא על איך אפשר לתת. במחנה האוהלים בתל-אביב שוכנת משפחה של שלוש (אב אם וילד/ה) אשר במשכורת נטו של 25,000 שח לחודש לא מסוגלת לגמור את החודש - לבכות חינם זהו סממן ניכר. אצלינו בישוב יש משפחה דומה שמסתדרת עם 7,000 שח לחודש ועל שולחנם המלא בכול טוב אורחים רבים כל ערב שבת. מה ההבדל – האמונה. זו דואגת לטיול הדו-שנתי באירופה עם מסעדות השנז-אליזה וזו כולה תפילה ואמונה כי הברכה תמצא את דרכה אל מקומה בהתאם לרצון השם.

נהוג לומר שהתרופה לשנאת חינם בגינה אנו בגלות עד היום היא אהבת חינם. אם אהבה זה רגש שעדיין רחוק מאתנו, אזי לכל הפחות עלינו לכבד את השני, גם אם הוא נראה, מתנהג, מבלה ומאמין אחרת מאתנו. לא פשוט לשמור על אותה אחדות ולחיות אורח חיים נכון בין אדם לחברו. אומנם זה לא קל, אבל מבט קצרצר באלימות על רבדיה השונים שגואה כיום בחברה הישראלית, בקוטביות האדירה בין עשירים לעניים, ביחסים הבעייתיים בתוך המשפחה, באחוז הגירושין שמרקיע שחקים, בקשר הורים-ילדים שמתערער, במערכת החינוך הקורסת, וכו' וכו' – יגלה שבסופו של דבר דווקא הדרך הזו היא הקלה יותר ובעיקבותה ייתקיים בנו דברי הנביא זכריה מביא בנבואתו כי "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי (י"ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (ט באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים."

פרשת ואתחנן – קושי בכיבוד הורים

בפרשת ואתחנן, משה שב ומונה בפעם השנייה את עשרת הדיברות שניתנו בהר סיני בפני בני ישראל ערב כניסתם לארץ ישראל. בפעם הראשונה שעשרת הדיברות הוקראו היה בפרשת יתרו שבספר שמות במעמד הר סיני, 40 שנה לפני כן. המצווה החמישית, אחת מעשר המצוות החקוקה על הלוחות, ויחד עם זאת מהקשות ביותר לביצוע היא מצוות כיבוד אב ואם ככתוב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים פרק פרק ה פסוק טז). בגמרא נכתב בצורה מפורשת "שלושה שותפים יש באדם: הקב"ה, אביו ואמו. אביו ואמו נותנים בו אברים וגידים, בשר ודם, והקב"ה נותן בו נשמה" (קידושין דף ל עמוד ב). כלומר מבחינתנו כילדים - יחסנו כלפי הורינו אמור להיות דומה ליחסנו כלפי בורא העולם. כשם שאנחנו מחויבים לכבד את הקב"ה, כך גם עלינו לכבד את הורינו.

עשרת הדיברות חקוקות על לוחות הברית בשני טורים. בלוח הימני כתובות חמש המצוות שבין אדם למקום (כינוי לאלוקים), ועל הלוח השמאלי כתובות חמש המצוות שבין אדם לחברו. למרות שמצוות כיבוד ההורים נתפסת כמצווה חברתית שבין אדם לחברו (לאדם אחר), היא נמצאת בצד ימין, יחד עם המצוות שבין אדם לאלוקיו. למעשה, אם מסתכלים על הלוחות בפרספקטיבה רחבה, ניתן לומר שזו היא המצווה שמגשרת בין הצד הימני לשמאלי, ובכך אפשר להסיק שיש קשר בין מערכת היחסים של הילדים עם ההורים לבין מערכת היחסים של האדם עם בורא העולם. קריאה השוואתית בתורה מגלה כי הקבלה מופיעה במקומות שונים לגבי דינים ומעשים שונים של הילדים והאדם כלפי ההורים והאלוקים. לדוגמא "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט פסוק ג) וממול "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא" (דברים פרק ו פסוק יג), וכן "וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (שמות כא פסוק יז) ובמקביל "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹקָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ" (ויקרא פרק כ פסוק ט).

"כיבוד" בא מהשורש "כבד" - קשה. ידוע לכל שלכבד את ההורים זאת מצווה קשה. התורה נותנת לנו מצוות והנחיות במקום שהיא יודעת שקשה לנו, ולכן יש מקום להנחיה אלוקית כדי שנדע כיצד להתנהג. לא קיים ציווי של "כבד את ילדיך" או "תטפל בילדיך", משום שהדבר טבוע בהורה ובא באופן אינסטינקטיבי. לעומת זאת, כיבוד הורים בדרך כלל קשה הרבה יותר ונתפס לא אחת כמועקה וכעשייה שאינה תמיד נעימה וכייפית. הדבר מתחדד בעיקר כשההורים עצמם מתבגרים ויש לטפל בהם בצורה צמודה יותר. עבור רבים תקופה זו נתפסת כנטל וכעול מבחינה כלכלית ורגשית. על כך נאמר ש"הורה

אחד יכול לדאוג לעשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים לדאוג להורה אחד". הקב"ה, שכאמור יצר את האדם ומכיר את נימי נפשו, מבין זאת היטב ולכן נתן לאדם גדרים והנחיות ברורות בנושא ואילו הן המצוות והלכות. פרוש אחד מדבר על העיקרון כי כאשר מבקשים לבדוק נקודה מסוימת בתורה, צריך לקרוא את המקור הראשון בו נקודה זו מוזכרת. ולגבי יחסי הורים ילדים צריך ללכת עד עניין האדם הראשון, אשר נולד ללא הורים של בשר ודם ולכן הוא לא התנסה בעניין כיבוד הורים. מאותה נקודת בבריאה, מסתמן כי אדם הראשון טבע בנפש צאצאיו את הקושי בכיבוד ההורים ולו רק בגלל חוסר הניסיון איך עושים זאת. מצד שני האדם הראשון גדל תחת חסותו והשגחתו של הקב"ה, ופשוט שהיראה והכבוד ניתנו מתוך הבנה וידע כי הינו האדם הראשון שנברא בעולם.

הרבה אנשים עוברים שלב מסוים בחייהם בו הם חושבים שגידלו אותם לא כמו שצריך ומפתחים כעסים ומטענים רגשיים לא פשוטים כלפי הוריהם. רק כשאותו אדם מתבגר ונהיה הורה בעצמו, הוא מבין עד כמה זה קשה ומורכב להיות הורה, ולרוב הוא רואה את הוריו באור הרבה יותר חיובי ומבין. הסיבה העמוקה לקושי שיש לילדים עם ההורים (ולא אחת גם להורים עם ילדיהם) היא שההורים מהווים עבורם את המראה הכי חזקה לחסרונות ולחולשות שלהם עצמם. מה שמעצבן את הילד אצל הוריו בהכרח קיים בצורה כזו או אחרת גם אצלו. הוא/היא מתרגזים עליהם על שהם כאלה ועוד יותר על שהורישו להם את "המגרעות" שלהם. ככלל, אדם יכול לראות אצל הזולת מגרעות אך ורק אם הן קיימות קודם גם אצלו ("הפוסל במומו פוסל"), ועוד כי אדם יכול לברוח לקצה השני של העולם, אבל לעולם את הבית בו גדל הוא יסחב עימו.

הבעיה העיקרית של הילדים עם המצווה היא שהם חושבים שהנתינה של ההורים מובנת מאליה ושתפקידם לתת עד בלי סוף. חשוב לזכור שלאחר שהם הביאו את הילדים לעולם, גידלו וחינכו אותם, והחל מגיל 18 הם לא באמת חייבים להם כלום. עצם הנתינה שלהם לאחר מכן היא חסד גמור ומגיע להם תודה גדולה על כך. הסיבה הראשונה לקיום המצווה נעוצה, אם כך, בהכרת הטוב - להכיר טובה על השפע שקיבל הילד מהם. הרי אם אדם עשה למישהו טובה קטנה, כגון שהראה לו בסופר היכן מוצרי החלב, בודאי הוא יחשוב שמגיעה לו על כך לפחות מילת תודה. ואם טרח עבורו טרחה מרובה יותר, כגון שנתן לו טרמפ, הוא כבר לא יודע כיצד להודות לו. לעומת זאת, אם הוא עשה עבורו משהו משמעותי כמו שדאג לו למצוא עבודה חדשה או שידוך מוצלח, אזי ודאי הוא כבר ירצה לקנות לו מתנה. ואם טובה זו מתמשכת כגון תמיכה כספית חודשית אז ודאי הוא ירגיש מחויבות רגשית גדולה ועמוקה. לעומת זאת, הורינו היקרים עשו הרבה מעל כל אלה ולא תמיד זוכרים להם את זה. אמא סבלה צער של הריון ולידה כדי שבכלל נהיה כאן, ואבא עמל

שעות נוספות בעבודה כדי לממן את חוג הבלט/קרטה שילדו כל כך רצה. כמה דאגו ההורים. כמה התאמצו וטרחו להחליף חיתול, להחזיר מוצץ באמצע הלילה, להאכיל, להשקות, לרחוץ, להלביש, לחנך, ללמד, לכבס ולגהץ. כמה פעמים הם ויתרו על מעט זמנם הפנוי ורצו איתנו לרופא המשפחה, למסיבת סוף השנה ולחבר בקצה השני של העיר. כמה דברים חסכו מעצמם על מנת לאפשר לילד את רצונותיו. האם משום שמדובר בהורים אזי הכול צריך להיות מובן מאליו?!

המינימום שהילדים יכולים להחזיר להורים שלהם זה לכבד אותם. האם הורים עשו טעויות כשגידלו את ילדיהם? בוודאי שכן! כל אדם טועה. האתגר של הילד הוא לקבל את מה שנתנו לו ההורים, את הטוב ואת הרע, ולנסות להפיק את המרב ממה שיש בידו, ובלי קשר אליהם - לעמול על התיקון האישי שלו. קל להאשים את ההורים בצרות של היום. הטעויות שלהם אינן פוטרות את הילד מלהעניק להוריו יחס של כבוד. שווה לומר זאת שוב - הם העניקו לילד את החיים.

כיבוד הורים זאת מצווה שצריכה להיות מאוד מעשית ולא להישאר בגדר אידיאל יפה. אין הכרח שהכרת הטוב תהיה חומרית והיא בעצם תלויה בגישה ובכוונה של הילד. בספרי הקודש נכתב: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אם מתחילים לעשות משהו שהוא נכון מתוך מקום של חוסר חשק, אבל הבנה שזאת האמת, עם הזמן גם הלב יצטרף לעשייה ויאהב וישמח איתה. המעשים מכשירים את הלב להרגשה הנכונה. כשהולכים בדרך הזו, עם הזמן תתפתח לעשייה אמיתית שלא תלויה בדבר, שלא תיסדק גם אם רואים את חולשות ההורים. מסופר על אימו של רבי טרפון שיום אחד נקרע לה הסנדל בשבת. מאחר ואסור לתקן בשבת, הלך לפניה בנה, שהיה מהאנשים המכובדים של אותה תקופה, ובמשך דרך ארוכה, שם את כפות ידיו מתחת לרגליה כדי שהיא תדרוך עליהם ולא על האדמה מלאת הקוצים עד שהגיעה לביתה. במקום אחר מסופר כי בכל פעם שהיא רצתה לעלות או לרדת מהמיטה הוא היה מתכופף והיא הייתה עולה על גבו במקום על השרפרף. את כל זאת הוא עשה כדי להראות לה את הכרת הטוב והתבטלותו המוחלטת כלפיה. מעשיו אומנם מעט קיצוניים, אך עדיין יכולים ללמד דבר מה על כבוד.

כיבוד הורים אומר, בין היתר, לקבל את העובדה שההורים הינם בני אדם ולא לנסות לשפץ אותם לפי מה שנראה לנו כנכון. זה פשוט לא תפקיד הילד לחנך את הוריו. בדור שלנו היוצרות קצת התהפכו וניתן לראות ילדים רבים שמעבירים ביקורת על ההורים, כועסים עליהם ומטיחים בהם האשמות. אדם בוגר יודע לקבל את החולשות של הוריו, להכיל אותן ולא להעיר להם עליהם. צריך לדעת שהאדם היחיד בעולם הזה שחובה לתקן הוא את עצמי ובכך להתאים את עצמי אל ההורים

ולא לנסות להתאים אותם אלי. זה לא רלוונטי אם ההורים מוצאים חן בעיני הילד או לא. מחובת הילדים היא לכבד אותם. כאן יש מקום לסייג ולומר שאם ההורה הוא הורה מתעלל או עושה דברים חמורים אחרים, הדין שונה ויש להתייעץ לגבי כל מקרה לגופו.

בעומק הדברים, על פי הקבלה, השפע הרוחני והגשמי של האדם עובר אליו דרך ההורים שלו. הם השורש והוא הענף. כמו כל ענף, הוא יונק את המזון שלו דרך השורשים. אין דרך אחרת. מבחינה רוחנית, כל דבר טוב שהאדם רוצה לעצמו חייב לעבור קודם כל דרך הוריו. ברגע שהקשר שלו עם הוריו חלש בגלל יחסים רעים וריבים או ש"סתם" אין לו סבלנות אליהם, הצינורות שמעבירים אליו את החיות מהשורשים נחסמים. אדם חכם, אם כך, יודע שבעצם העובדה שהוא מקיים את מצוות כיבוד הורים, הוא למעשה מיטיב בראש ובראשונה עם עצמו, משום שהוא פותח את הצינורות המתאימים לקבלת השפע מהעולם. מעבר לכך, על פי הקבלה, ברגע שהענף מתקן את עצמו - התיקון עובר הלאה גם לשורש. המשמעות היא שאדם, שעושה עבודת תיקון מידות אמיתית ומחליט להלחם ביצר הרע שבתוכו שמפתה אותו לכעוס, לקנא, לחמוד, לרכל, לקטר וכו', מזכה בכך גם את הוריו בשכר הגשמי והרוחני של מעשיו. מהפרות של מאמציו ייהנו גם הוריו ולא רק הוא עצמו.

אם כן, כיצד ניתן לחנך ילדים לכיבוד הורים? התשובה ממש לא פשוטה ועל זה נכתבו מיליוני מילים באלפי ספרים. לדעתי, התשובה הטובה ביותר היא לשמש מודל לחיקוי ודוגמא אישית לכבוד הדדי לזולת ולסביבה בכלל ולבן/בת הזוג בפרט. כשהילדים רואים את הוריהם מדברים בנימוס אחד כלפי השני, לא מרימים את הקול, לא מבטלים איש את דברי רעיהו, מרבים במחמאות הדדיות, וחשוב מכל - בשום אופן לא רבים בפני הילדים, אזי הם יפנימו שאל ההורים האלה מתייחסים בצורה מכובדת, בדיוק כפי שהם ראו וספגו. כמו כן חשוב להקפיד על "דיבור בקול אחד" מול הילדים. כאשר ההורים לא שומרים על "חזית אחידה" וכל אחד מהם מאפשר התנהגויות שונות מאלה שבן זוגו מאפשר, הילדים יפעילו מניפולציות שונות על ההורה שנתפס כ"חלש" והסמכות ההורית תפגע אנושות.

הגישה המודרנית שגורסת ש"כל בני הבית שווים" ושעל ההורים להיות "החברים של הילדים" נכשלה. בבית אסור שתהיה דמוקרטיה וההורים חייבים להיות דמויות סמכותיות. למרות שבחיצוניות זה נראה הפוך, הילדים משוועים שההורים יציבו להם גבולות ברורים. אסור להשאיר לטלוויזיה ולרחוב את מלאכת חינוך הילדים. זה מתכון בטוח לילדים אומללים ולחוסר כבוד כלפי ההורים.

חז"ל בחוכמתם הטיבו לכתוב כי באחרית הימים "בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש - אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען על אבינו שבשמים" (גמרא סוטה דף מט עמוד ב).

פרשת כי-תצא - גם התורה דורשת צדק חברתי

צדק חברתי, דאגה לחלשים, חמלה כלפי הנזקקים, שוויון הזדמנויות. לא, אלה לא רק סיסמאות הנכתבות בימים אלו על גבי השלטים שנישאים בהפגנות ההמונים ואינם המצאה של המוחים באוהלים ברחוב רוטשילד שבתל-אביב. מקורם של ערכים אלה קדום הרבה יותר - מדובר בקריאה, בציווי ובהנחיה של התורה והם משמשים כנר לרגלי הדבקים בערכי היהדות כבר למעלה מ-3,300 שנה. התורה בכלל, ופרשת "כי-תצא" בפרט, מלאות במצוות שבין אדם לחברו המדברות על החשיבות של אותו צדק חברתי, אותה סולידריות אנושית ואותה צורת מסחר ושלטון שכולם היום כה מייחלים להם, אף מבלי לדעת שהם חלק כה מהותי מהדת שלנו.

אמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זהו כלל גדול בתורה", ואכן זוהי תמצית כל היהדות על רגל אחת. רצון הקב"ה הוא שננהג בכבוד, בהגינות ובאהבה איש לרעהו. הקריאה בפרשה, מחייבת לסוג של עשיית תשובה אישית ולאומית, שעם ישראל ללא ספק זקוק לה במיוחד בימים אלה של חודש אלול. להלן מספר דוגמאות למצוות אלה מתוך הפרשה: אסור להלין שכר, במיוחד כאשר מדובר בעובד עני. אין להלוות בריבית. המעקל רכוש בשל חוב, לא ייטול ציוד המשמש לפרנסת האדם. הממשכן נכס מחברו בגין חוב, לא יכנס אל תוך ביתו, אלא יעמוד בחוץ וידרוש ממנו המצאת המשכון (כדי לא לביישו). אם בעל-החוב מאפשר משכון של צורכי ביתו, כגון שמיכה בה הוא מתכסה בלילה, יש להחזיר את השמיכה הממושכנת עם בוא הערב. אין למשכן רכושה של אלמנה. חובה לקיים מסחר ביושר, ולכן אין לרמות בעת שקילת סחורה בשוק תוך שימוש במשקלות שאינם אחידים ובכלי מידה מזויפים. כאשר נשכח "עומר" (כמות מסוימת של תבואה) בשעת הקציר בשדה אין לשוב ולקחתו והתבואה תישאר עבור העניים. גם בכרם, כמו בשדה, יש להשאיר לעניים "פאה" (חלק בעץ הגפן שאותו לא בוצרים), ואף להשתדל שאלה יהיו הפרות הנמוכים כדי שיהיה לנזקק קל להגיע אליהם. המאפיין של כל המצוות הללו ושל רבות נוספות הוא אחד – חמלה כלפי החלש והתחשבות גם במי שאין לו. להבדיל מדתות אחרות המדברות על "חמלה" ו"אחוה", אבל בפועל לא מחייבות את האדם לוויתור מעשי על שום דבר, היהדות מאוד מעשית וההנחיות שלה אופרטיביות ביותר. מי שרוצה לעבוד את הקב"ה באמת חייב לסחור ביושר ולהתחשב בזולתו.

העוצמה שלנו כעם לאורך כל ההיסטוריה הייתה באחדות ובסולידריות שבין אדם לחברו. אסור היום לבעוט בערכים הישנים, ותחת ערכים מיובאים של "קפיטליזם" ו"שוק חופשי" להרשות לעצמינו לזנוח את החלשים. זה נורמאלי ואף בריא לרצות להיות מבוסס כלכלית, אבל הפרשה מזכירה לנו – לא בכל מחיר! הכלכלה בראי היהדות, להבדיל מהקומוניזם (שנכשל כישלון חרוץ) אינה מדברת על שוויון גמור. זה חכם ואף נכון לתת לאדם מוטיבציה להצטיין ולהוביל, אולם רק אם זוכרים שכל ישראל ערבים זה לזה ומצוקת השני היא מצוקת העם כולו.

התורה ידועה כ"חסכנית" במילים. לכל תו ואות יש משמעות. ישנן מצוות מרכזיות וחשובות מאוד שנמסרו בתמציתיות רבה. לאור זאת, תמוהה מעט העובדה שמצוות "אהבת הגר" (המסמלת את החשיבות היתרה שנותנת היהדות לדאגה לחלש) מופיעה בתורה בצורות שונות 36 פעמים! בפרשה הקודמת כתוב "...ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה. ואהבת את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" וגם בפרשה דנן יש "לא תטה משפט גר ויתום", וכן "כי תבצור כרמך, לא תעולל אחריך. לגר, ליתום ולאלמנה יהיה". ובפרשות אחרות "וגר לא תלחץ", ומוסיפה "ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". חזרה זו מאירה פינה חבויה בנפש האדם ומלמדת על יחסו של החזק והמבוסס כלפי החלש. רואים הפניה אל הזיכרון הלאומי של חיי השעבוד והגלות במצרים ואל החובה לרענן במחשבה ובדמיון את הטעם המר של הייסורים, של הדיכוי ושל ההשפלה שהיו מנת חלקו של עם ישראל. הפעלת הזיכרון תפקידה לעורר חמלה כלפי הגר, ובעצם כלפי כל מי שחלש, ולגלות הבנה עמוקה לצרכיו המיוחדים.

הגמרא מבהירה כי כשאדם יגיע לבית דין של מעלה אחרי מאה ועשרים שנה הוא יישאל מספר שאלות: "נשאת ונתת באמונה? קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? ציפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?". המשקל שנותנת היהדות לצדק הוא כה גדול עד כדי כך שהשאלה הראשונה אותה כל אחד יישאל תהיה, כאמור, האם נשאת ונתת באמונה?! בניגוד לגישה האמריקאית בה הדולר הוא האלוהים (ככתוב עליו In God We Trust) וכל מטרה מקדשת את האמצעים כדי להשיג דולר נוסף, החוכמה היהודית היא להרוויח ממון בהגינות ושמחה. אם נתעלה מעל החלום המטופש שהעולם מנסה למכור לנו ש"עושר שווה אושר", נגלה שמי שפועל מתוך אמונה ושומר על חוקי השם, זוכה ליהנות הרבה יותר מהכסף שהרוויח. התורה חלילה לא מטיפה לעניות או למחסור ודלות, ואפילו מכבדת ומעודדת להצליח מבחינה חומרית,

אולם ההצלחה הגשמית אינה חזות הכול, אלא תפקידה לתמוך ולאפשר את חיי הרוח, ומכאן מובן שיותר קל לגלות חמלה בעסקים ולרצות שלכולם יהיה טוב.

מחאת יוקר המחייה שסוחפת כיום רבים משקפת קושי אמיתי, ולמרות שיש גורמים פוליטיים שתופסים עלה טרמפ פסול, היא לדעתי נכונה ומוצדקת. עבור זוגות צעירים (ולא רק להם) מציאות החיים הכלכלית כמעט ובלתי אפשרית. שכר הדירה, הגנים, הטיטולים, הדלק, מחירי המזון וכו' גבוהים בלי שום פרופורציה והצדקה. מדובר בתוצר של מדיניות כלכלית קפיטליסטית קיצונית שהשתלטה ושרואה לנגד עיניה מספרים, גרפים ויעדים במקום אנשים עם צרכים ורגשות אשר כורעים תחת הנטל. מבחינה זו ראוי שיבוא שינוי ויש משהו שהוא אפילו מרגש ביציאה של רבים מהאדישות ואטימות הלב של השגרה לטובת קריאה משותפת לשינוי ולשיפור החיים. אולם יחד עם זאת, אומרת הגמרא: "קשוט עצמך תחילה" וגם "טול קורה מבין עיניך", כלומר לפני מאשימים את כל העולם בצרות, יש לעשות בדק בית פנימי. אין ספק שישנם רבים שבאמת חיים בצניעות ובכל זאת כורעים תחת נטל ההוצאות, אולם עדיין כחברה, דור זה חי מעל ומעבר ליכולתו[ ויש לו גם כן אחריות על המתרחש.

מתלוננים על המצב ויחד עם זאת כמעט 2 מיליון ישראלים טסו הקיץ לחו"ל. לדור הצעיר היום רכוש כפול מזה שהיה להוריהם באותו גיל, ובכל זאת הם לא שבעי רצון ולא מסופקים. הדור פיתח תרבות של שופינג בקניונים וצריכה מטורפת, ואח"כ מתלוננים שאין איך לשלם. ישנה התמכרות בשמחה רבה מידי לתרבות הראליטי שמציעה לנו הטלוויזיה, ואח"כ מצרים על הרדידות התרבותית והחברתית בעיקר בקרב בני הנוער, אשר באה לידי ביטוי ברדיפה אחר מותגים שונים שמרוששים את הכיס. מה קרה לכובע טמבל, מכנסי שלושת-רבעי וסנדלים תנ"כיות? האם זה באמת הכרחי להתלבש בסט בגדים אחד שעולה כמו מלתחה שלמה של אדם שלא נכנע לצווי האופנה המשתנים? האם פלאפון וחבילת כבלים יקרה זה באמת צורך כה חיוני? האם כל אלו יעשו את הדור יותר מאושר אפילו במעט, או שמה למרבה הצער – דווקא להיפך?! הדבר משתקף בכל הראיונות בתקשורת ובכל השלטים שהונפו בגאון הודגשו ובלטו המחאה, הביקורת והכעס, אבל לא הייתה שום הכרת תודה אחת על הטוב שכן קיים בארץ - וקיים הרבה ממנו!. האם הכול שחור משחור? האם אכן זה מקום שבלתי נסבל לחיות בו? התשובה היא שממש לא. אין הדבר אומר שאין מה לעשות ולתקן ואין הדבר אומר שצריך לטמון את הראש בחול, אבל בתור יהודים אנחנו קודם כל מודים ומכירים בטוב.

מעבר לכל זאת, נראה שמה שבאמת מפריע למוחים זה לא הוזלה של 2 ₪ על הקוטג', הפחתה של עלויות הגנים ואפילו לא מחירי שכר הדירה הגבוהים. זאת תהיה קטנות לסכם את מה שקורה בשבועות האחרונים בארץ במאמץ להוזלה כלכלית (חשוב ככל שיהיה). הסיבה הפנימית למחאה הוא רצון עמוק לחיים טובים יותר, ולאו דווקא מהבחינה החומרית. אנשים מרגישים שיש בחיים איכות ויופי שכיום נסתרים מהם. כלפי חוץ הם מתרגמים זאת במלל החיצוני לשיח על פרנסה וכלכלה טובה יותר משום שזהו ההרגל, אך ההרגשה באה ממקום עמוק יותר - ממקום מושבה של הנשמה. כאשר משתיקים את קולה הפנימי של הנשמה, אזי בהכרח מתפתחת אותה תחושת מחנק ועצבות שרבים מדווחים עליה. הדרישה ל"צדק חברתי", אם כך, עמוקה הרבה יותר. מדובר במעין דרישת שלום מהנשמה הדורשת לעשות צדק בחיים. צדק שפרושו להבין מה התפקיד האישי, הרוחני והלאומי שלנו בעולם ולממשו. בכל פעם שנזנח שאלות אלה ונתמכר לנוחות החומרית ולהבל הכללי (שתפקידו למנוע מאתנו לעסוק במה שחשוב באמת) נחמיר את אותה תחושת החנק והמועקה.

במאהל המחאה רואים אנשים יושבים ומדברים - פשוט מדברים. לא משתמשים בפייסבוק, לא בפלאפונים וגם לא באסמסים. עומדים פנים אל פנים, משתפים את אשר על ליבם, מחליפים רעיונות וחווים חום אנושי פשוט. ממש כמו פעם לפני שעודף אמצעי התקשורת שיבשו את הקשר הבין-אישי הבריא. בדור הפוסט-מודרני, הקר והמנוכר, אין תחליף ואין תרופה טובה יותר מאשר חום אנושי. נראה שמה שבאמת חסר למפגינים, הרבה יותר מהוזלה בשכר הדירה או במחיר הדלק, זו אותה תקשורת פשוטה ונעימה ואותה התקבצות ביחד במקום אחד סביב רעיון אחד משותף. למרות שהעולם מסביב השתנה במאות השנים האחרונות ללא היכר, הצרכים האנושים הבסיסים כמעט ולא השתנו. האדם עדיין כמהה לקשר אנושי ועדיין צריך חברות וחום. אם ניתן את אלה אחד לשני יותר ונהיה פחות אנוכיים, "קוצניים" וחסרי סבלנות, אולי גם נרגיש פחות כעס ותסכול מ"המצב" ומהמדינה.

על פי התורה צדק חברתי יושג רק במקום בו קיימת צדקה חברתית. בעולם המודרני הצדקה נתפסת כמשהו נצלני ומבזה, וזו הסיבה שבמאהלי המחאה מונף הכרוז: "רוצים צדק, לא צדקה", אבל בעומק הדברים דווקא הצדקה היא הדרך להשיג צדק. צדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה' (צדק השם). לתת לאחר, זה לא לעשות לו טובה, אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק.

נתינת צדקה זה מעשה של התעלות מעל הטבע הגשמי של האדם. חוקי החומר אומרים - מה ששלי שייך לי, ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים - גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה בכולנו. גם לאדם הרוחני כמובן חשוב שצרכיו הבסיסיים והחומרים יסופקו, אולם הוא לא עסוק באגירה וצבירה מעל ומעבר למה שהוא נזקק. מתוך המקום הזה הוא פנוי הרבה יותר להתחלק עם סביבתו בשפע שהוא זוכה לקבל, וכדי להגיע למקום הנשגב הזה, יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולד איתו, לעמול ולהתאמן בנתינה ועידון המידות. בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת (שאינה בת משפחתה הקרובה). לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. ג'ירפה שתראה תנין אחר במצוקה לעולם לא תחלק משלה על מנת לסייע. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.

באופן טבעי רוב רובם של המוחים סובלים ממצוקה כלכלית כזו או אחרת, ולכן באים בטענות כלפי "השיטה הכלכלית" הנהוגה ואף כלפי אישים כאלה או אחרים במרחב הפוליטי והחברתי במדינה. השאלה שנשאלת היא מה היה קורה אם אותם אנשים בדיוק היו לפתע מתעשרים, האם הם עדיין היו מוחים באותו המרץ? התשובה לדעתי היא שלא. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות על "לוחמי צדק ושלום", אשר ברגע שהם הגיעו לשלטון ולשררה, התחילו להתנהג באותה צביעות וחמדנות כמו קודמיהם בהם הם עצמם נלחמו. דוגמא בולטת לכך הם ראשי הקומוניזם, אשר דיברו ללא הרף על צדק ושוויון, אבל מרגע שמושכות השלטון ניתנו בידיהם, ומהרגע שהם "ישבו על הברז" והיו "קרובים לצלחת" – לא היו מושחתים מהם. זהו טבע בני האדם. אנחנו מונעים מאינטרסים אישיים ופחות רואים את הזולת. אין טעם לעטוף את זה במילים יפות וריקות מתוכן. ראייה לכך היא שאדם יכול לצעוק מלוא גרונו סיסמאות של אחווה, שוויון ואהבת אדם, אבל רגע לאחר מכן ינהג באגרסיביות ובחוסר סבלנות בכביש, יעקוף בתור בבנק, יפנה בזלזול לנציג שרות בחברה כזו או אחרת או ידבר סרה ולשון הרע על אדם אחר.

מי שבאמת אהבת האדם בוערת בעצמותיו יעשה מאמץ עילאי להימנע מכל אלה, כאשר הדרך היחידה לצאת ממעגל האגואיזם אל לדאגה אמיתית וכנה לבני אדם נוספים (שאינם הקרובים לנו ביותר) היא בהכרח לדבוק בחוקים שנתן

לנו הקב"ה בתורה. רק ברגע שאנו כופים את רצונותינו האישיים למשהו גבוה, אנחנו יכולים להתגבר על היצרים הקטנים והנמוכים. הלוואי ונשכיל לפתח חברה צודקת באמת. חברה שמחה, אכפתית ומאמינה.

בס"ד

אודות המחבר

יעקב שמש, נולד ברמת השרון 1955, וגדל בסביבה נטולת דת. לאורך ימי ההשכלה בבית ספר יסודי ותיכון למד את "סיפורי המקרא" ואגדות אנדרסן בד בבד, ולדידו, לא היה שום הבדל. את הצבא סיים לאחר 5 שנות שרות כאיש צוות אויר על מטוסי פנטום F4, והליקופטר יסעור C53.

ההכרה ליהדות התרחשה לאחר שנים רבות כאשר מכרים טענו כי יש קשר תורה ומחשבים, ובהרצאה על הקודים המוחבאים בתורה, התעורר וויכוח לאמיתות התאוריה הסטטיסטית מאחורי המחקר. ללא ספק הנוסחאות וההנחות המקוריות שבמחקר היו נכונות, ליעקב לא היה שום ידע השוואתי לטקסט התורה ולא היה ברור אם המידע הבסיסי נכון או לא. מכאן התגלגלו הדברים למחקרים ותזות, שאלות וסמינרים לגבי מה שלא לימדו בבתי-הספר, ולא הועלה לשיחה בחברה ובמידיה התקשורתית. למרות הכלל הידוע כי אין חדש תחת השמש, עולמות חדשים התגלו. עקרונות אמונה ועבודה שהיו טומנים בעומק הפנימיות של יעקב, לפתע נראו פשוטים וברורים. הכל כתוב בתורה – כל נושא חברתי, כל כלל עסקי ומסחרי, הנחיות בין אדם לחברו, למשפחתו, ולאשתו. כללי בריאות ואכילה נכונה, שינה, הליכה וריצה. ישנו פרוט על היקום, הכוכבים במערכת השמש וכמה ירחים לכל אחד, כמה גלקסיות וכמה כוכבים בכל גלקסיה. ממש הכל כתוב בתורה.

את הפאן הזה של התורה אף אחד מהמחנכים הראשונים לא דאג להציג באמיתות ולהסביר את עומק הדברים כדי שלתלמיד יהיו נתונים אמתיים להחליט באיזו דרך לנהוג בהמשך חייו. ההחלטה על ידי משרד החינוך להעלים בכוונה תחילה את היהדות ובמקומה לחייב לנושאי למוד כמו אסלם ונצרות – הינו שגוי וזדוני. היהדות מבראשית ועד היום, חייבת להיות מוצגת באור חיובי על כל פרטיה כולל לימוד בעיון של המצוות, החוקים, והמשפטים שבהם התורה מחייבת את היהודי. חייבת להיות מצגת של טעמי המצוות והשפעתם על נפש האדם בחייו היום יומיים. וחייבת להיות ההתראה של מה אם לא "אם שמוע תשמעו". מכאן והלאה ההחלטה והבחירה החופשית הינה ביד האדם.

קונטרס זה מציג בדיוק את אשר נידרש מכל אחד אשר מתעניין לדעת ולהבין על מה נלחמו ומתו מיליונים מאבותינו במשך אלפי שנים. הוצאה מכח אל הפועל חשובה ליהודי למימוש תכלית קיומו בעולם, אבל בלי עובדות נכונות ובלי האמת, יעד זה נידון לכישלון. יופייה של תורה טמון לכתחילה ברצון לשמיעה של מה שיש לתורה "למכור". ואם יש שמץ של אמיתות בעומק הדברים, על האדם לשקול מחדש את מיקומו.

??? ???????

??? ???????